בדרך כלל, מתחילה הקטטה הפוליטית במקביל להסתבכות במלחמה. כשצה"ל מתחיל לדשדש בתוך עזה, מתחילים שרי הקבינט לנקר זה בכבדו של זה, במטרה להוכיח לבייס הימני שלהם שאם זה היה תלוי בהם, לא הייתה הממשלה "נותנת לעזה לנצח". במקרים אחרים הם מתאפקים, ומתחילים בקרב הפוליטי מיד עם שוך הקרבות. במקרה שלפנינו, התחילו השרים נפתלי בנט ואביגדור ליברמן לריב עוד בטרם יצא צה"ל לסיבוב נוסף, מיותר, ברצועה. הם פורעים את החשבון עוד בטרם נאכלה הארוחה. יש להם, בעיקר לבנט, סיבות מצוינות.
בימים הקרובים אמור בנימין נתניהו להחליט אם להקדים את הבחירות בישראל לרבעון הראשון של השנה הבאה [2019]. בנט זקוק, נואשות, לבידול פוליטי מנתניהו, שלא נותן לו דריסת רגל מימין. ליברמן עומד בתוקף על העובדה שיכהן כשר ביטחון גם בקואליציה הבאה, ללא קשר למספר המנדטים שיגרפו "ישראל ביתנו" או "הבית היהודי". נתניהו כבר הבטיח לשותפיו הקואליציוניים שיישארו בתפקידיהם גם בפעם הבאה. לבנט זה לא מתאים. הוא רוצה להיות שר ביטחון. הוא יודע שזו תחנה הכרחית בדרך לראשות הממשלה.