בסדר הפסח לפליטים מחוץ למתקן הכליאה ״חולות״ בנגב, אחד המשתתפים עצר לרגע את הטקס וביקש לדבר. ״ישראל עברה טרגדיות״, אמר איילי ארגאי, בן 22, מול מאות מבקשי מקלט כלואים, ישראלים ועובדי ארגוני זכויות אדם, ״בעבדות המצרים ותחת השלטון הנאצי. דווקא ישראל הייתה אמורה להבין מה עובר עלינו״, הוסיף ארגאי. מ-2007 מתקיים בישראל מדי שנה סדר סמלי לפליטים בחג הפסח, חג החירות היהודי. בשלוש השנים האחרונות הוא נערך מחוץ לחומות ״חולות״, שם עצורים כ-3,300 מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודאן ללא משפט ובתת-תנאים.

ארגאי הוא דוגמה לטיפול המעוות של מדינת ישראל באפריקאים שהגיעו אליה. הוא סיפר שהגיע לישראל בגיל 13 ביחד עם הוריו, אחיו ואחיותיו. הוא חי בארץ כמעט עשר שנים, שבהן סיים בגרות בבית ספר תיכון והחל ללמוד במכללה האקדמית ספיר. לפני חצי שנה נעצר ונשלח לחולות. ״העם היהודי קיבל את החירות שלו, פעמיים״, הוא אמר אחרי הטקס, ״אבל לא מבין את המצב של האנשים המסכנים שנמצאים פה״. ארגאי מגדיר את עצמו ישראלי ומכיר היטב את ההיסטוריה המקומית. ״הישראלים עם גזען״, הוא אומר בישירות, ״הייתם גזענים כלפי המזרחים וכלפי האתיופים, ואתם גזענים כלפינו״. ניכר שהכלואים למדו היטב את מאפייני חג הפסח: השאיפה לחירות, ההשוואה לשואה והמצווה לזכור ולספר לדור הבא על הדיכוי.

עומר עיסא, מבקש מקלט מדרפור, אמר ש"חג הפסח הוא חג החירות, חג החופש, שבו השתחררו בני ישראל ממצרים. ברחנו לכאן כדי לבקש הגנה, חשבנו שכאן יבינו אותנו. והנה אנחנו כלואים ומגורשים. מתי יגיע חג הפסח שלנו, חג החופש שלנו?״ אוסמן מוחמד עלי, בן 30, גם הוא מדארפור, יושב בחולות חצי שנה. ״למה אני פה? מאותה סיבה שאתם פה״, הוא אומר, ״ברחתי מרצח עם״. עלי לא אופטימי: ״האירוע לא ישנה דבר. אבל לפחות צריך לזכור״.

השנה נערך הטקס בסימן ״כל דיכפין ייתי וייכול״, או בעברית: ״כל רעב יבוא ויאכל״, במחאה על התזונה בחולות. הכלואים מראים בסמרטפונים תמונות של האוכל המוגש להם כדי להדגים עד כמה חמור המצב. גם הרב אריק אשרמן מארגון ״רבנים למען זכויות אדם״ אשר השתתף בארגון הטקס, התייחס לכך: ״דרך מיץ הענבים נקדש את המאורע שבו נפגשנו לחגוג את חג החירות של העם היהודי וכל העמים. נרים כוס ראשונה לציין את המאבק ברעב כאן, בישראל ובעולם״.