ישראל פולס

כשבוגארט חיסל את אבו-ג'יהאד

p
המחבר
בקצרה
בן כספית משתעשע בתרגיל מחשבתי בנוסח מה-היה-קורה-אילו, ומעלה את השאלה אם ישראל לא הייתה מחסלת את אבו-ג'יהאד לפני 25 שנה – האם היה לה עכשיו פרטנר?

ח'ליל אל-וזיר, הוא אבו-ג'יהאד, חוסל על ידי ישראל לפני 25 שנה וחודש אחד בדיוק. ביום שני השבוע שודר ב"עובדה" שבערוץ 2 (הערוץ הנצפה ביותר בישראל), סרט דוקומנטרי מרתק המשחזר את החיסול ההוא, שנחשב עד היום בישראל לאחת מפעולות הקומנדו המיתולוגיות ביותר שנצרבו ב-די.אן.איי הישראלי הקולקטיבי, סמל מובהק למה שמכונה כאן "ידו הארוכה של צה"ל", שיודעת לסגור חשבונות דמים עם הגרועים שבאויבי המדינה היהודית, באשר יסתתרו. "עובדה" היא המקבילה הישראלית ל"60 דקות", וזו הייתה תכנית סיום העונה שלה. עד היום, לא התייצבה ישראל הרשמית מאחורי חיסול אבו-ג'יהאד. הקרדיט על הפעולה יכול היה להינתן לסיירת מטכ"ל ולקומנדו הימי, יחידות העילית של צה"ל, רק בחסות "פרסומים זרים". מה קרה פתאום שהצנזורה הישראלית מסירה את האיסור ובכירים ישראלים רבים מתייצבים בפנים גלויות מול המצלמה ומתקוטטים על התהילה הרחוקה ההיא? למה דווקא עכשיו, כשג'ון קרי ממשיך להתרוצץ באזור מיוזע כדי להציב בימים הקרובים את ישראל והפלסטינים בפני הצעה שאי אפשר ולא כדאי לסרב לה, לחידוש התהליך המדיני?

כמה גרסאות: ראשית, יכול להיות שזה במקרה. בסוף, בישראל, רוב הקונספירציות מתבררות כהתנהלות שהסתבכה. שנית, יכול להיות שהגיע הזמן שבוגי יעלון יבצר את מעמדו כ"חייל מספר 1" החדש. הוא הרי נכנס לנעליים של אהוד ברק וגם לו מגיעה קצת תהילה. יעלון לא מתראיין בסרט, לא מדבר ולא מתאר, אבל תמונתו מהימים ההם מעטרת כל פינה של השידור, וגם קולו היציב והבוטח ברשת הקשר הוא אחד הנרטיבים הברורים של השידור. החשוד המיידי, כרגיל, הוא אהוד ברק, שידע תמיד לעשות שימוש בסודות המדינה לצורך קידום אישי. אבל האמת היא, שזה לא באמת משנה. העולם ידע שישראל חיסלה את אבו-ג'יהאד מהרגע הראשון, ונדמה לי שגם אבו-ג'יהאד עצמו ידע את זה, בחלקיק השנייה בה הוא ניצב חי מול הורגיו רעולי הפנים.

אבו-ג'יהאד היה סגנו של יאסר ערפאת בהנהגת הפת"ח, הוא היה ראש הזרוע הצבאית, הוא עמד מאחורי פיגועי הדמים הקשים ביותר שזעזעו את ישראל באותם עשורים. חטיפת האוטובוס בכביש החוף ב-1978, במהלכה נרצחו בדם קר 35 אזרחים ישראלים; פיגוע הדמים בנהריה (1979), שבו רוצץ סמיר קונטאר {C}{C}ראשיהם של ילדים ישראלים, ובו אחת האמהות, שהסתתרה בארון מפני המחבלים, הרגה בטעות את בתה הפעוטה כשניסתה להשתיק אותה; ההשתלטות על מלון "סבוי" בחוף תל-אביב (1975); הניסיון להנחית אונייה עם עשרות מחבלים בתל-אביב על מנת לפשוט על מטה צה"ל בקריה (1985); ועוד שורה בלתי נגמרת של פיגועי דמים שחלק גדול מהם היה מכוון נגד נשים וילדים. במובן הטכני, אבו-ג'יהאד היה בן מוות. באופן יחסי, נדמה לי שהוא גרם לישראל יותר נזק מזה שגרם אוסאמה בן-לאדן לארה"ב. אם אבו-ג'יהאד היה מעולל את מה שעולל לאמריקה, היא הייתה מוחקת אותו. אם הוא היה עושה את זה לרוסיה, היא הייתה מוחקת אותו, יחד עם הכפר, או העיר בה הוא מתגורר. אבל ישראל היא סיפור אחר לגמרי. כל מהלך שישראל מבצעת נתפס, נשפט ונמדד בעולם בכלים אחרים לגמרי. האינטרסים הישראלים מורכבים, רגישים ולפעמים צולבים. ישראל צריכה לחשוב פעמיים, ולפעמים גם מאה פעמים, לפני שהיא נוקטת בפעולות בלתי הפיכות. דוגמה קטנה: עבאס מוסאוי היה מזכ"ל חיזבאללה ויריב קשה של ישראל. ב-1992 הוא חוסל בטיל מדויק שנורה ממסוק ישראלי בלבנון. החליף אותו חסן נסראללה. אני מעריך שישראל הייתה מוכנה להשקיע לא מעט כסף, מאמץ ותכנון יצירתי, כדי להחליף בין שני אלה בחזרה.

הפעולה בתוניס הייתה מבצע קומנדו מושלם. נדמה לי שאין בעולם מדינה עם יכולת ביצוע מהוקצעת כזו. 4 סטי"לים של חיל הים, מלווים במטוסי קרב, יוצאים (בנפרד, כדי לא להותיר חתימה מודיעינית) מנמל חיפה, עליהם 20 לוחמי שייטת ו-20 לוחמי סיירת מטכ"ל ישראלים. שלושה סוכני מוסד (שני גברים ואשה) מגיעים במקביל לתוניס בדרכונים זרים, שוכרים וילה בסמוך לביתו של אבו-ג'יהאד ברובע הווילות המפואר של הבירה תוניס, ושלושה כלי רכב מסחריים. המודיעין היה מדויק. ביתו של אבו-ג'יהאד שורטט ונבנה מחדש, עד רמת המזלג במטבח, במטה המוסד בתל-אביב. כשהלוחמים פרצו לתוכו, הם ידעו איפה כל מדרגה, איפה כל כניסה ומה יש בכל חדר, כאילו פרצו לביתם שלהם. הם ירדו לחוף בסירות מהירות, נאספו על ידי אנשי המוסד, חיסלו את השומר בפתח הבית באקדח לוגר עם משתיק קול מונחה לייזר, פרצו פנימה וירו באבו-ג'יהאד למעלה מ-70 קליעים. אשתו וילדיו שהו בבית. האשה, אום ג'יהאד, נהדפה הצידה כדי שלא תיפגע. גם הילדים. אני מכיר מדינות וארגונים רבים שלא היו משאירים זכר מהמשפחה. לצה"ל יש רמה מוסרית אחרת ברוב המקרים.

למבצע, ששם הקוד שלו היה "הצגת תכלית", היו גיבורים רבים. הרמטכ"ל דן שומרון המנוח; סגנו אהוד ברק (שגרף, כרגיל, את רוב התהילה ומככב, כהרגלו, ברוב התמונות ש"נותרו" מהמבצע); סגן מפקד חיל הים עמי איילון; לוחם השייטת יואב גלנט; מפקד סיירת מטכ"ל משה (בוגי) יעלון ועוד רבים וטובים. לימים, הפך ברק לראש ממשלת ישראל ושר הביטחון. גלנט כמעט מונה לרמטכ"ל (המינוי בוטל ברגע האחרון); עמי איילון היה מפקד חיל הים, ראש השב"כ ואחר-כך פוליטיקאי כושל; משה (בוגי) יעלון הפך לאחרונה לשר הביטחון של ישראל. שם הקוד שלו במבצע היה "בוגארט", ובמהלך השידור בערוץ 2 הושמעו רשתות הקשר האותנטיות מאותו לילה, בהן מדווח "בוגארט" לחמ"ל הצף בלב ים ש"הבוס חוסל". בדרך חזרה הם פתחו על הסטי"לים בקבוק שמפניה, והייתה להם, אז, סיבה טובה לעשות את זה.

חוכמה בדיעבד זה עניין קל, אבל לפעמים זה מה שנשאר לנו לעשות. בדיעבד, לא בטוח שהניצחון הישראלי המהדהד בתוניס הביא את התוצאות המיוחלות, בדיוק כמו כל אלה שקדמו לו ושקרו אחריו. את המשפט המשמעותי ביותר בשידור של יום שני בערב אמר, לטעמי, עמי איילון, שנחשב עד היום לאחר מרודפי השלום הגדולים בישראל. "ישראל יודעת להשקיע אין סוף זמן ואנרגיה בתכנון איך להרוג, אבל אפס זמן ומחשבה בשיקול את מי להרוג ולמה, ומה יהיו ההשלכות לאורך זמן", אמר. חיסול אבו-ג'יהאד לא עצר את האינתיפאדה הראשונה, שפרצה כמה חודשים קודם, אלא דירבן אותה. גם הפיגועים לא נעלמו מהזירה. להיפך. טרור המתאבדים צץ שמונה שנים אחרי החיסול. אבו-ג'יהאד היה מנהיג פלסטיני אותנטי וכריזמטי. הוא נחשב לאיש החזק ליד ערפאת. הוא היה אמיץ, יצירתי, אבל ידע גם להיות פרגמטי ולהתאים את עצמו לנסיבות משתנות. כשערפאת נפטר, נשאלה השאלה האם תצליח ישראל למצוא כתובת חדשה במאמציה להגיע לשלום. האם יצוץ יורש. האם אפשר יהיה לבנות פרטנר חלופי, כזה שמבין את חשיבות השלום, מסוגל לקבל את ההכרעה ההיסטורית אבל גם לספק את הסחורה ולהביא את העם הפלסטיני, על זרמיו השונים, אל תוך העסקה.

אבו-מאזן נכנס לנעליים הגדולות של ערפאת והפך לפרטנר הרשמי. הוא נטש את דרך הטרור ומאמין בשלום. אבל היום כבר ברור שהוא לא מסוגל לבצע, שאין בו העוצמה לקבל את ההחלטה, ושהוא רחוק מאוד מלייצג את העם הפלסטיני, שחלקים ניכרים ממנו מערערים על סמכותו. אבו-ג'יהאד, לו חי היום, היה מחליף את ערפאת באופן מושלם, גם מבחינת מעמדו בקרב ההמונים בגדה, וגם בעזה. אבו-ג'יהאד חוסל חמש שנים לפני אוסלו. כן, הוא היה רוצח והרוויח את חיסולו ביושר, אבל גם ערפאת היה רוצח. גדול אפילו מאבו-ג'יהאד. אם היה ערפאת משכיל לקחת אתו את אבו-ג'יהאד לאוסלו, אז יש סבירות לא נמוכה להערכה שהיום היה לנו פרטנר אמיתי, נחוש, שיכול לספק את הסחורה. כן, זו ספקולציה, זו הערכה שאין לה ביסוס עובדתי אמיתי, ויכול להיות שהיא מושפעת מדמיון מפותח ומחשבה יצירתית. ועדיין, נדמה לי שזה היה שווה ניסיון.

אבו-ג'יהאד איננו. זה שחיסל אותו, בוגי ("בוגארט") יעלון משקיע המון כשרון, יצירתיות ואנרגיה במאמץ להוכיח שאין לישראל כעת פרטנר רציני. ילדיו של אבו-ג'יהאד, שנכחו במעמד החיסול, הפנו עורף לטרור. נידאל, שהיה בן שנתיים וישן בעריסה בחדר השינה של ההורים כשהלוחמים פרצו פנימה, סיים לימודי תיאטרון. חנאן, שראתה את גופת אביה המנוקבת מוטלת לרגלי הלוחמים הישראלים, היא דר' למדע המדינה. ואילו ג'יהאד, שפירוש שמו הוא "מלחמת קודש", הוא נגיד הבנק הפלסטיני המרכזי. אמא שלהם, אום ג'יהאד, אומרת שבסוף לא תהיה ברירה, יהיה שלום ושני העמים יצטרכו ללמוד לחיות ביחד. הלוואי. אנחנו מתפללים שזה יקרה מתישהו, אבל הגיע הזמן שלא נסתפק בתפילות ומדי פעם נשקיע גם מחשבה, ראיית נולד ומעשים.

Continue reading this article by registering and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • Archived articles
  • Exclusive events
  • The Week in Review
  • Lobbying newsletter delivered weekly
נמצא ב: palestinian-israeli peace process, israel, idf

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept