ישראל פולס

להצטרף עכשיו לבית הדין הבינלאומי בהאג

p
המחבר
בקצרה
ישראל יכולה להתמודד עם החלטת התובעת בהאג פאטו בנסודה בקלות יחסית: היא פשוט צריכה לאשרר את האמנה של בית הדין הבינלאומי. האישרור יעשה צדק עם המאמץ היהודי-ישראלי להקים את בית הדין, ומנגד ימנע את סכנת מעצרם של מקבלי ההחלטות המעורבים בהתנחלויות.

כבר מזמן שלא היו לישראל אויבים מרושעים המאיימים על עצם קיומה; עם החלטת התובעת בהאג פאטו בנסודה, כי יש בסיס לחקירה בחשד לביצוע פשעי מלחמה על ידי ישראלים בגדה וברצועה, והפניית שאלת סמכותה לחקור להכרעת שופטי בית הדין הפלילי הבינלאומי [20 בדצמבר] – היא ובית הדין הפכו לאויבנו האולטימטיביים.

זה לא תמיד היה הסיפור. הרעיון להקים מסגרת בינלאומית אשר תשפוט אזרחי מדינות החשודים בעבירות על החוק הבינלאומי עלה כבר עם תום מלחמת העולם הראשונה. בהסכם ורסאי [1919] הייתה התייחסות מפורשת לצורך בהקמת בית דין בינלאומי שישפוט יחידים. סעיף זה לא מומש, והגרמנים אשר שפטו את חייליהם על פשעים בינלאומיים זיכו כמעט את כולם. המשפטים התקיימו בלייפציג, והם מכונים מאז "משפטי לייפציג". בעלות הברית לעגו להם, משום שהיו פתטיים, והגרמנים כעסו עליהם, משום שהם ראו בכך השפלה ואינוס המערכת המשפטית שלהם. לאחר מלחמת העולם השנייה חזרה ועלתה הדרישה לכך שיוקם בית דין בינלאומי לשפיטה ישירה של חשודים בעבירות קשות מאוד אשר מערכת המשפט הפנימית של המדינות אינה רוצה או אינה יכולה לשפוט בעצמה. הפעם היה המאמץ מרוכז יותר, ונדמה היה שהוא מצליח.

בין הדוחפים להקמת טריבונל קבוע כזה בלטו משפטנים יהודים. אחד מהם היה פרופ' שבתאי רוזן, דיפלומט ישראלי ומשפטן שהתמחה בדין הבינלאומי, אשר סיפר לי כי המשפטנים היהודיים ביקשו להבטיח שפושעים שעשו מעשים נוראים במהלך המלחמה לא יתחמקו ממשפט. משפטי נירנברג וטוקיו שבהם – לראשונה בהיסטוריה – נשפטו חשודים בפשעים בינלאומיים על ידי שופטים שאינם אזרחי מדינת הנאשמים, הגבירו את הצורך להקים בית משפט בינלאומי פלילי, אבל המלחמה הקרה דחתה את ההחלטה.

מעשי הטבח הקשים ביוגוסלביה לשעבר וברואנדה, בשנות ה-90', הביאו להקמת טריבונלים חד פעמיים כדי להעמיד לדין את המבצעים, והחזירו את הצורך בהקמת בית משפט קבוע לדון במקרים מעין אלה. במשך שנים אחדות התקיימו דיונים מעמיקים בשאלת סמכויות בית הדין וההליכים שיתקיימו בו, ומי שבלטו בדיונים היו משפטנים אמריקאים וישראליים. בהצבעה באו"ם ב-1998 על אמנת בית הדין תמכו בה 120 מדינות, 21 נמנעו ו-7 התנגדו – בהן ארה"ב וישראל. ארה"ב התנגדה בעיקר בגלל הקביעה כי יחידים יצטרכו להישפט בפני בית הדין גם אם המדינה שבה הם אזרחים מתנגדת להעמדתם למשפט. התנגדות ישראל נבעה, בעיקר, משום שסעיף העברת אזרחים ממדינה כובשת אל שטח כבוש נקבע כפשע מלחמה שעליו ניתן לשפוט באופן אישי את המעורבים במעשה.

צחוק הגורל הוא שישראל, אשר נציגיה לחצו שנים כה רבות להקים בית דין בינלאומי כזה כדי לטפל בפושעים שמדינותיהם הגנו עליהם והעניקו חסינות למעשיהם, הצביעה נגד הקמתו. אנשים כמו פרופ' רוזן ורבים אחרים שליוו את התהליך, היו מתוסכלים מאוד מההצבעה הישראלית וראו בה התנכלות למאמציהם הממושכים. תקוותם הייתה שממשלת ישראל תתעשת ותתמוך באמנת בית הדין, ולאחר בחירות 1999 בישראל (שבהן ניצח אהוד ברק את בנימין נתניהו) אכן השתנה המצב. כותב מאמר זה מונה לשר המשפטים, ויחד עם פרופ' שלמה בן עמי שמונה לשר החוץ בנובמבר 2000 הבאנו לממשלה ב-31 בדצמבר 2000 הצעה לתמוך באמנה. היה זה היום האחרון שבו יכלו מדינות להצטרף לאמנה ולדחות את אישרור ההחלטה; מיום המחרת, כל מדינה שהצטרפה לאמנה יכלה לעשות זאת רק על ידי אישרורה המיידי. משמעות הדבר הייתה שישראל אימצה את עקרונות האמנה, אך דחתה למועד אחר את התחייבותה לשנות את חוקיה כדי להתאים את עצמה לאמנה הזו. ממשלה שרון, שהגיעה לשלטון חודשים מעטים אחר כך במארס 2001, לא העלתה בדעתה לאשרר את האמנה, ועד היום נותר המצב על כנו. ישראל כמו ארה"ב חתומה על האמנה אך איננה שייכת לקבוצה הגדולה של המדינות אשר אישררו אותה והפכו מחויבות לה.

ההנהגה הפלסטינית התקבלה כחברה בבית הדין הבינלאומי בעקבות הכרת עצרת האו"ם בפלסטין כמדינה שאינה חברה בארגון. ככזו, היא פנתה לבית הדין וביקשה ממנו להחליט אם ניתן לפתוח בחקירה לקראת העמדת ישראלים לדין על פשעי מלחמה הכרוכים בהעברת תושביה להתנחלויות בשטחים, בניגוד לחוק הבינלאומי. אם יוחלט בחיוב, עלולים ישראלים לא מעטים שייצאו לחו"ל להיתקל בצווי מעצר ולהילקח לבית הדין בהאג. הטענה המרכזית של ישראל נגד העמדת אזרחיה לדין היא פרוצדורלית ולא מהותית: פלסטין איננה מדינה ולכן אינה יכולה לתבוע אותה [את ישראל].

ההנהגה הפלסטינית רואה בהחלטת התובעת, ובצדק מבחינתה, הישג עצום והוכחה לכך שניתן להביך את ישראל ולעמוד מולה גם תוך שימוש באמצעים דיפלומטיים, ולאו דווקא תוך שימוש באלימות. זהו ניצחונו של הנשיא מחמוד עבאס על החמאס והג'יהאד האסלאמי, המבקשים לשבור את ישראל באלימות. אבל ההישג הפלסטיני אינו חייב לבוא על חשבון ישראל.

יש לישראל דרך לפתור את הבעיה בקלות יחסית: היא צריכה לחזור כמעט 20 שנה לאחור ולאשרר את האמנה. כל מדינה המאשררת את האמנה רשאית לקבל השהיה בת שבע שנים בסעיף בעייתי במיוחד מבחינתה. אם ישראל תבחר את סעיף ההתנחלויות, לא יוכל בית הדין לעצור שום ישראלי בעוון מעורבות בנושא זה עד 2028. האישרור יעשה צדק עם המאמץ היהודי-ישראלי להקים את בית הדין ולדון בו פושעים אינדיבידואלים, ומנגד ימנע את סכנת מעצרם של מקבלי ההחלטות המעורבים בהתנחלויות. במהלך השנים הקרובות, בעיקר אם תקום ממשלה אחרת בישראל, יהיה צורך בלי קשר לבית הדין לעשות מאמץ עליון כדי להגיע להסכם עם הפלסטינים. הסכם כזה יטפל, בין השאר, גם בסוגיית ההתנחלויות. כשיושג הסכם כזה, יירד הנושא מסדר היום העולמי ובכלל זה מסדר יומו של בית הדין הפלילי הבינלאומי.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: prosecution, fatou bensouda, icc, benjamin netanyahu, the hague, israeli-palestinian conflict, international criminal court, united nations

ד"ר יוסי ביילין מילא תפקידים שונים בכנסת ובממשלות ישראל. תפקידו הממשלתי האחרון היה שר המשפטים והדתות. לאחר שפרש ממפלגת העבודה עמד בראש מפלגת מרצ. בין השאר יזם את תהליך אוסלו, את הבנות ביילין-אבו מאזן, את יזמת ז'נווה ואת פרוייקט תגלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept