לפעמים קשה לקבוע מה מפתיע יותר - המהלכים שהנשיא דונלד טראמפ נוקט במזרח התיכון, או ההפתעה הרבתי שבה המהלכים הללו מתקבלים בירושלים? ומה חמור יותר: מדיניות החוץ של ממשל טראמפ בכלל ומדיניות המזרח התיכון שלו בפרט, או מדיניות בת היענה של בנימין נתניהו, שמכר לציבור (ולעצמו?) רומן משרתות בין שני המנהיגים? כבר בדצמבר אשתקד [2018] נזף טראמפ במבקרי החלטתו, להסיג את שארית הכוחות האמריקאים מסוריה ולהפקיר את בני בריתה במלחמה נגד דאע"ש לחסדיו של הנשיא אסד. "האם ארצות הברית רוצה להיות השוטר במזרח התיכון", הטיח בהם טראמפ, "מבלי לקבל דבר בתמורה, לסכן חיי אדם ולבזבז מיליארדים בהגנה על מי שברוב המקרים לא מעריך אותה?"
נכון, נתניהו מעריך מאוד את מי שהוא מקפיד להצמיד לשמו את התואר "הידיד הגדול ביותר שהיה לישראל בבית הלבן". הוא אפילו כיבד את טראמפ בשלט גדול בפתחו של יישוב קטנטן (בגולן) ובמודעות תעמולה ענקיות. "אנחנו מעריכים מאוד את תמיכתה החשובה של ארה"ב, שאף התגברה מאוד בשנים האחרונות, וכן את הלחץ הכלכלי האדיר שארה"ב מפעילה על איראן", אמר נתניהו בטקס האזכרה השנתי לחללי יום הכיפורים [10 באוקטובר].