ישראל פולס

הלקח הישראלי מהחלטת טראמפ להפקיר את הכורדים לגורלם

p
המחבר
בקצרה
כל צעד שארה"ב עושה אל מחוץ למזרח התיכון מחייב צעד ישראלי לעבר מדינות ערב הסוניות. כינון שותפות אסטרטגית כזאת מחייבת כמובן לקדם את פתרון הסוגייה הפלסטינית בדרכים דיפלומטיות.

לפעמים קשה לקבוע מה מפתיע יותר - המהלכים שהנשיא דונלד טראמפ נוקט במזרח התיכון, או ההפתעה הרבתי שבה המהלכים הללו מתקבלים בירושלים? ומה חמור יותר: מדיניות החוץ של ממשל טראמפ בכלל ומדיניות המזרח התיכון שלו בפרט, או מדיניות בת היענה של בנימין נתניהו, שמכר לציבור (ולעצמו?) רומן משרתות בין שני המנהיגים? כבר בדצמבר אשתקד [2018] נזף טראמפ במבקרי החלטתו, להסיג את שארית הכוחות האמריקאים מסוריה ולהפקיר את בני בריתה במלחמה נגד דאע"ש לחסדיו של הנשיא אסד. "האם ארצות הברית רוצה להיות השוטר במזרח התיכון", הטיח בהם טראמפ, "מבלי לקבל דבר בתמורה, לסכן חיי אדם ולבזבז מיליארדים בהגנה על מי שברוב המקרים לא מעריך אותה?"

נכון, נתניהו מעריך מאוד את מי שהוא מקפיד להצמיד לשמו את התואר "הידיד הגדול ביותר שהיה לישראל בבית הלבן". הוא אפילו כיבד את טראמפ בשלט גדול בפתחו של יישוב קטנטן (בגולן) ובמודעות תעמולה ענקיות. "אנחנו מעריכים מאוד את תמיכתה החשובה של ארה"ב, שאף התגברה מאוד בשנים האחרונות, וכן את הלחץ הכלכלי האדיר שארה"ב מפעילה על איראן", אמר נתניהו בטקס האזכרה השנתי לחללי יום הכיפורים [10 באוקטובר].

עם או בלי קשר להחלטה של טראמפ להפקיר את הכורדים לגורלם, המשיך נתניהו ואמר כי "עם זאת, אנו תמיד זוכרים ומיישמים את הכלל הבסיסי שמנחה אותנו – ישראל תגן על עצמה, בכוחות עצמה". אם ישראל יכולה להגן על עצמה בעזרת צבאה המשוכלל, מדוע נתניהו האיץ בנשיא טראמפ לקדם חוזה הגנה עם ישראל?

כל סטודנט ליחסים בינלאומיים יודע שהיחסים המיוחדים שיש לישראל עם ארה"ב הם מרכיב מרכזי בכוח ההרתעה של ישראל ובייצוב גבולותיה. ישראל נהנית במשך שנים מהתפיסה הרווחת בסביבה, שהכרזת מלחמה עליה כמוה כהכרזת מלחמה על ארה"ב. התפיסה הזאת משמשת אבן יסוד בביטחון הלאומי של ישראל. כיצד צריכים בסביבה הזאת לפרש את ההבלגה האמריקאית על התוקפנות האיראנית כלפי סעודיה וכלפי ארה"ב עצמה?

"בזבזנו כספים אדירים על הסיוע לכורדים", אמר הנשיא בתרצו את הוצאת הכוחות מצפון סוריה. אם מתייחסים לתמיכה בבני ברית במזרח התיכון כ"בזבוז", אזי גם הסיוע לישראל, מצרים וירדן הוא בזבוז מיותר. זאת ועוד, מזכיר המדינה מייק פומפאו גילה הבנה לטבח בכורדים, בטענה כי לטורקיה יש "דאגות ביטחוניות לגיטימיות". 

כל צעד שארה"ב צועדת אל מחוץ למזרח התיכון מחייב צעד ישראלי לעבר מדינות ערב הסוניות – השותפות הטבעיות שלה בקרב הבלימה נגד איראן ובני בריתה השיעים. ככל ש"עסקת המאה" מתרחקת מהזירה, יוזמת השלום הערבית וברית הגנה אזורית הופכות לרלוונטיות יותר. כינון שותפות אסטרטגית כזאת מחייב כמובן לקדם את פתרון הסוגייה הפלסטינית בדרכים דיפלומטיות, לא צבאיות.

נתניהו חזר בנאומו על הקלישאה "צה"ל ערוך לקדם כל איום, בהגנה ובהתקפה, כשברשותו עוצמה מוחצת". אם כך, מדוע הוא דורש להזרים מיליארדי שקלים נוספים לתקציב הביטחון? הסיבה לבהלה שתקפה את ראש הממשלה ושר הביטחון נעוצה במחדל מודיעיני חמור. המוסד, בראשותו של מקורבו יוסי כהן, הבולט בכישורי היחצ"נות שלו, הופתע מרמת הדיוק והעוצמה של הטילים האיראנים שפגעו במתקני הנפט הסעודים בחראיס ובאקבאיק.

במאמר שפרסם בהארץ [3 באוקטובר] כתב פרופ' עוזי אבן, ממקימי הכור בדימונה, כי "עלינו לקבל את העובדה שכרגע אנחנו חשופים לפגיעה כזאת". אבן הציע להטמין מכלי גז ודלק מתחת לאדמה ולמגן את תחנות הכוח במידה רבה יותר מפני פגיעה ישירה. אבן גם הדגיש את הצורך הדחוף להפסיק את פעילותו של הכור בדימונה, שבו (על פי פרסומים זרים) טמון כוח ההרתעה הגרעיני של ישראל. לדבריו, הפגיעה המדויקת של טילי השיוט האיראנים בבתי הזיקוק מוכיחה שהכור הישראלי חשוף גם הוא לפגיעה, וכי נזקו עלול לעלות על תועלתו.

פרופ' אבן שב ומתריע שהכור בדימונה, שפועל מאז 1963, הוותיק מסוגו בעולם, הוא פצצה מתקתקת. יותר מ–150 כורים בני גילו, או צעירים יותר, נסגרו בשל חשש בטיחותי או עקב תאונות בתפעולם. אסון צ'רנוביל צריך ללמד את ישראל, כי כמו הנטישה האמריקאית של בני בריתה, גם לגבי היכולת הגרעינית - לא לעולם חוסן. 

תאמרו, נשיא אמריקאי בא ונשיא אמריקאי הולך, אך תמיכתה של ארה"ב בישראל לעולם נשארת. שני הנשיאים הדמוקרטים שקדמו לטראמפ, ביל קלינטון וברק אובמה, לא ששו אלי קרבות מעבר לים וחתרו לצמצום מעורבותה של ארה"ב במזרח התיכון. יוזמות השלום שלהם לא נשאו פירות עסיסיים יותר מאשר עסקת הבוסר של טראמפ. אין באופק בסיס להנחה שהנשיא הבא ישלח לישראל רכבת אווירית בעת מלחמה, כפי שעשה הנשיא ניקסון באוקטובר 73'. אין גם בסיס לתקווה שהוא ילך בדרכו של ג'ימי קרטר, שושבין הסכם השלום הראשון בין ישראל למדינות ערב. נכון, תמיד תיתכנה הפתעות. כפי שהסורים, הכורדים והפלסטינים לומדים על בשרם – לא בטוח שהן תהיינה לטובתנו.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: syrian civil war, kurds, benjamin netanyahu, donald trump, us middle east policy, peace negotiations, deal of the century, israel-us relations

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept