ישראל פולס

קריסת הרשות הפלסטינית: עכשיו זה נראה אמיתי

p
המחבר
בקצרה
הבלמים והאיזונים ששמרו עד כה על הרשות הפלסטינית – קרסו. נתניהו שבוי בידיהם של הקיצונים ביותר לצורך הישרדותו האישית, אבו מאזן בדמדומי כהונתו חותר לסיום דרמטי. בסכנה האסטרטגית המוחשית הזו יש, על פי גורמים ישראלים, גם סיכוי.

לפעמים, גם אחרי למעלה משני עשורים של קריאות "זאב זאב!" שנשחקו והפכו לסוג של ריטואל קבוע, הזאב עלול להגיע בכל זאת. האזהרות מפני קריסתה של הרשות הפלסטינית הן בערך בנות גילה של הרשות עצמה. האיומים עלו וירדו מדרגות אבל תמיד התגלו כאזהרות סרק. בכל פעם שישראל הקפיאה את כספי הרשות, או קנסה את הרשות באופן חד צדדי, או ניסתה לחנוק כלכלית את הרשות בדרך כזו או אחרת – הודיעו בכירי הרשות בנחרצות אינסופית שהנה, הם פשוט מחזירים את המפתחות ומפרקים את העסק. בכל פעם זה נמנע איכשהו ברגע האחרון. בשנים האחרונות נעלם גם המתח הטבעי שהתלווה למשברים הללו. אף אחד כבר לא באמת מתרגש מאיומיו של המנהיג הקשיש של הרשות הפלסטינית. העניין הוא שעכשיו, לראשונה, הם נראים אמיתיים.

שלל הגורמים המתערבים והפקטורים המאזנים, נעלמו ואינם. הבלמים והאיזונים קרסו. שני הצדדים צועקים "תחזיקו אותי", אבל אין מי שיחזיק. נתניהו לכוד בקואליציה הכי ימנית אי פעם ושבוי בידיהם של הקיצונים ביותר. אבו מאזן מיואש, חולה, בדמדומי כהונתו וחותר לסיום דרמטי ש"ישאיר חותם". מנהיגי העולם המפוכחים שבדרך כלל דוחפים את הצדדים ברגע הנכון זה לזרועותיו של זה, התעייפו אף הם. זוהי כרוניקה של התפרקות ידועה מראש ויידרשו נסיבות מיוחדות כדי למנוע אותה.

פעם פעל נתניהו לטובת אינטרס ישראלי אסטרטגי חשוב, שראה בהישרדותה ותפקודה של הרשות הפלסטינית צורך ביטחוני ישראלי ברור. היום, ניגף האינטרס הזה מפניו של צורך קיומי חזק בהרבה ממנו והוא הישרדותו הפוליטית-אישית של נתניהו עצמו. זו לא תיתכן ללא שותפיו הקיצוניים מימין, שמחזיקים את המפתחות לתכנית להצלת נתניהו – זו שתאפשר לו לחמוק מאימת הדין או העמדה לדין דרך שלל אפשרויות שפורטו כאן במאמר קודם. בצלאל סמוטריץ', חבר הכנסת הדומיננטי מאיחוד מפלגות הימין, הוא המבשר הגדול של התכנית הזו. מבחינתו, ככל שתקדים הרשות הפלסטינית לקרוס וככל שימהר הכאוס שיתחולל אחריה להגיע, כן ייטב.

נתניהו, במצב הזה, רוקד על פי חלילם של ניצי הימין המסוכנים ביותר, ולא להיפך. רק מהם הוא יקבל את האתנן האסטרטגי הנדרש: אפשרות לכהן תחת כתב אישום או להתבצר מאחורי חסינות פרלמנטרית, או גם וגם. עד היום, היה נתניהו "המבוגר האחראי" שחילץ את העגלה מהבוץ ברגע האמת, בתעלול קבינטי כזה או אחר. בכל פעם שישראל הייתה מקפיאה את כספי המסים שהיא גובה עבור הרשות הפלסטינית ביד אחת, הייתה מתגנבת לה היד השנייה ומשחררת אותם ברגע הנכון. ההקפאה הייתה מתפרסמת בכותרות ענק, השחרור היה מוצנע בעמודים האחוריים. נתניהו התעטף בפוזת "גם וגם" והצליח לרקוד על שתי החתונות.

המצב כרגע שונה בתכלית. ראשית, לא מדובר בהקפאה אלא בקיזוז ישראלי חד צדדי של הכספים שהרשות הפלסטינית משלמת למשפחות המחבלים והרוצחים. הקיזוז מתבצע על פי חוק שעבר בכנסת [יולי 2018] ברוב קולות. הקואליציה הימנית העבירה את החוק הזה בצהלות גדולות בתמיכת רבים מהאופוזיציה. אין ספק שמדובר בחוק מוצדק. אין סיבה להשלים עם העובדה שהרשות משלמת שכר למי שרצחו ישראלים, ביניהם אזרחים, נשים וילדים. הבעיה היא שבמזרח התיכון לא כל מי שצודק הוא גם חכם. הצדק הוא יחסי, ומי שמקזז כספים מהרשות הפלסטינית עלול למצוא את עצמו בשלב הבא בין הריסותיה, מתגעגע לסדר הקודם ומנסה להחזיר את השדים אל תוך הבקבוק.

במערכת הביטחון הישראלית מביטים על התהליך הזה בדאגה רבה. ראשי זרועות הביטחון השונות מכירים מקרוב את רמת ואיכות שיתוף הפעולה הביטחוני בין הצדדים, שתורם תרומה מכרעת לשקט הביטחוני היחסי בישראל ובשטחים. באווירה הפוליטית הנוכחית, לאחר ניצחון מהדהד נוסף של הימין בבחירות, בכירי צה"ל, אמ"ן, השב"כ והמוסד אינם משמיעים קול. הם מביטים בנעשה בכיליון עיניים וידם קצרה מלהושיע. הם יודעים שעוד לא נולד וספק אם ייוולד מנהיג פלסטיני שיוכל לשנות את הנרטיב הפלסטיני הלאומי שרואה במחבלים לדורותיהם "שהידים" שנאבקו למען חרות עמם. גם כשזה סותר לחלוטין את כל ערכי האדם והאנושיות באשר הם. ישראל למדה להשלים בשתיקה עם המצב הזה עד עכשיו. לא עוד. אלה הן שתי רכבות שדוהרות זו מול זו לעבר התנגשות ידועה מראש. בשעה שהמאמר הזה נכתב [1 במאי], מתכנס בבריסל פורום חירום אירופי שמנסה לרבע את המעגל ולנסח מחדש את תמיכת הרשות הפלסטינים באסירים כדי לרצות את ישראל. סיכויי ההצלחה צנועים.

בסיכון האסטרטגי המוחשי הזה יש, על פי כמה גורמים בצד הישראלי, גם סיכוי. לצד הניסיון הישראלי הפתטי להפקיד ביוזמה עצמית את מאות מיליוני השקלים של החודש שעבר (אחרי הקיזוז) בחשבונה של הרשות הפלסטינית (שהחזירה את הכסף!), מקננת לה תקווה נוספת: לקראת הצגתה של תכנית השלום של טראמפ, אותו "דיל המאה" מיוחל, תגיע הרשות אל סיפה של קריסה כלכלית אמיתית. רמת החיים יורדת, האבטלה צפויה לזנק, אי השקט ברחובות יגבר. אבו מאזן רציני בהתעקשותו לוותר על כל כספי המסים (שמהווים חלק ניכר מתקציב הרשות) אם ישראל תמשיך לקזז מהם את הקצבאות שהוא משלם למחבלים. ברגע הדרמטי הזה, כשהכל קורס, תוצג התכנית האמריקאית שתכלול, על פי הערכה, גם סוג של תכנית מרשל בינלאומית נדיבה במיוחד לשיקום שטחי הרשות, השקעות ענק וסיוע כלכלי מאסיבי. על פי התאוריה הזו, העיתוי יהיה מושלם. רגע לפני פשיטת רגל וכאוס תוצג בפני הפלסטינים האופציה האחרת שעשויה להפוך את רמאללה ובנותיה לגרסה המזרח תיכונית של סינגפור.

האם כך מתכננים טראמפ, נתניהו ומוחמד בן סלמן "לקנות" את העם הפלסטיני? האם העסקה היא בעצם "כלכלה תמורת מדינה"? מיליארדים תמורת ריבונות מלאה? תפסיקו לעייף אותנו עם זכות השיבה וקחו הזדמנות לחיים טובים, רמת חיים משופרת ותקווה? במקום ירושלים המזרחית, קחו כלכלה מערבית?

יכול להיות. הבעיה היא שכל מי שמכיר את הנפשות הפועלות יודע שהסיכוי שזה גם יצליח נמוך מאוד. לא בדור הנוכחי. MBS ישאיר אצלו את 10 מיליארד הדולרים בהם הוא אמור לנופף מול פרצופו של אבו מאזן. ספק אם אפשר לקנות בשלב הזה את הכבוד הפלסטיני בכסף.

 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept