ישראל פולס

המפסידים הבטוחים של הבחירות: הדמוקרטיה, השלום והסולידריות

p
המחבר
בקצרה
עוד לפני פתיחת הקלפיות אפשר להצביע על המפסידים הגדולים של בחירות 2019: השלום עם הפלסטינים והעולם הערבי, הדמוקרטיה הישראלית, אמון הציבור במוסדות השלטון, הדו-קיום בין הרוב היהודי למיעוט הערבי והחופש מדת.

שורות אלו נכתבות ערב פתיחת הקלפיות, ולכן יהיה זה לא רציני לנבא ידו של מי תהיה על העליונה ב-9 באפריל. אולם אפשר כבר להצביע בוודאות על שורת המפסידים הגדולים של בחירות 2019: השלום עם הפלסטינים והעולם הערבי, אמון הציבור במוסדות השלטון, הדו-קיום בין הרוב היהודי למיעוט הערבי והחופש מדת. ראש הממשלה הבא, יהיה אשר יהיה, ימצא את עצמו כבול במציאות חברתית וגיאופוליטית אשר תשחק עד דק את יכולתו לחולל שינוי בכל אחד מהתחומים החשובים הללו. את מרחב התמרון הצר הנותר יצמקו אילוצים קואליציוניים למיניהם.   

הסיכוי לשלום: סדר היום הלאומי במערכת הבחירות, הרכב הרשימות הציוניות, סקרי דעת הקהל והשיח הפוליטי-מפלגתי משקפים הלכי רוח שהוחדרו למרחב הציבורי במהלך העשור של בנימין נתניהו. קל יותר להפיץ פחד שהוזרק למוח בהתמדה ובכישרון מאשר לפרקו. פשוט יותר לזרוע שנאה לאחר שפוזרה בשפע במשך עשר שנים, מאשר לעקרה. עם מטען עצום ורב של פחד מהזר ושנאה לאחר שהצטברו בתקופה הזאת, קשה עד בלתי אפשרי לנהל משא ומתן לשלום על בסיס ריאלי, כלומר על בסיס גבולות 67' ותיקוני גבול מוסכמים, פינוי התנחלויות והכרה במזרח ירושלים כבירת פלסטין.

גוש הימין חותר בגלוי לסיפוח השטחים. חבריו בכנסת היוצאת הורישו לממשלה לא פחות מ-60 הצעות חוק שיש בהן אלמנט סיפוחי. שמונה מהן התקבלו ונכנסו לספר החוקים. מהלכי הסיפוח דה-יורה צוידו בחוות דעת משפטיות ובשינוי עמדותיה של המדינה לגבי מעמדה המשפטי של הגדה המערבית כשטח כבוש וסמכויות פעולתה של ישראל באזור. בהקדמה למאגר מידע חדש שריכז ארגון "יש דין", הודגש שככל שמתגברים צעדי הסיפוח, מתחזק הרושם כי ישראל הופכת את עצמה למדינת אפרטהייד, אשר תחת שלטונה וריבונותה חיים שני סוגים של בני אדם: אזרחים ישראלים בעלי זכויות מלאות, ותושבים פלסטינים משוללי זכויות פוליטיות ואחרות.

למפלגות המרכז-שמאל אין שמץ של סיכוי לגבש "רוב יהודי" בעד מתווה שתי המדינות. זאת בהנחה הבעייתית ביותר, אך הסבירה מאוד, ששום מנהיג יהודי לא יחתום על הסכם קבע הכולל נסיגה מרוב השטחים שיישען על "רוב לא יהודי". רוב מוחלט של הישראלים-היהודים לא מעוניינים לשלם את מחיר השלום. מיעוט קטן, המוערך בפחות מ-15%, תומך במפלגת העבודה ומרצ – שתי המפלגות היחידות שחרטו על דגלן את פתרון שתי המדינות. בצמרת כחול לבן ממוקמים אנשי ימין מובהקים כמשה יעלון, יועז הנדל וצבי האוזר, שצמד המלים "מדינה פלסטינית" נחשב בעיניהם למלים גסות.

אמון במוסדות השלטון: בחירות 2019 ייזכרו כמשאל עם בשאלה "רק-ביבי" או "רק-לא-ביבי". התופעה הזאת מבטאת ירידה בערכן של האידיאולוגיות, חוסר עניין בעקרונות של המפלגות השונות ואי אמון במוסדות הפוליטיים החשובים ביותר בדמוקרטיה הישראלית. כל ישראלי שני תומך במנהיג, שהמשטרה והיועץ המשפטי לממשלה מאשימים אותו בעבירות חמורות (בכפוף לשימוע).

מערכת הבחירות מאשרת את הממצאים המדאיגים שחשף מדד הדמוקרטיה לשנת 2018 של המכון הישראלי לדמוקרטיה: רק כרבע (26%) מאזרחי ישראל נותנים אמון בכנסת ורק 16% מביעים אמון במפלגות. משמע, רוב הישראלים אינם מאמינים בנבחרים שלהם. שני שליש סבורים שהם אינם מבצעים את תפקידם ו-80% מהישראלים סבורים שחברי הכנסת דואגים יותר לעצמם מאשר לציבור. מדד הדמוקרטיה מצביע על אמון מוגבל (כ-50%) ברשויות האכיפה, כולל בית המשפט העליון. 

דו-קיום: שתי המפלגות הגדולות – הליכוד וכחול לבן, שחבריהן צפויים לתפוס כמחצית מספסלי הכנסת הבאה, הקדימו לתת גט כריתות ל-20% מאזרחי ישראל. בשעה שמנהיג גוש הימין-ימין קיצוני הבטיח תפקידי שרים למפלגה הכוללת כהניסטים מוצהרים, מנהיג גוש המרכז-שמאל שלל את האפשרות של יצירת גוש חוסם עם המפלגות הערביות או של הקמת קואליציה שתישען על תמיכתן "מבחוץ". אם "הערבים נוהרים לקלפיות" של נתניהו מהבחירות הקודמות עוררה סערה, סיסמת הבחירות הנוכחית "זה ביבי או טיבי" כבר התקבלה בשוויון נפש.

חופש מדת: אחרי ניצחון נתניהו בבחירות 96', אבחן יריבו שמעון פרס כי "היהודים ניצחו את הישראלים". במאמר שפורסם בעתון הימין "בשבע" באוגוסט 2003, חלק משה פייגלין, אז מועמד קיקיוני של תנועת "מנהיגות יהודית" לראשות הליכוד, על דעתו של פרס. הוא טען שדווקא הישראלים ניצחו את היהודים, "אבל את המציאות, כלומר את בורא עולם, קצת יותר קשה לנצח...את משוכת המציאות, את אלוקים, הם לא הצליחו לצלוח". פייגלין תהה "מה תהיה ההמצאה הבאה במלחמת הישראלים ביהודים." 16 שנה חלפו והלוחם היהודי-המשיחי דוהר לכנסת בראש חיילי אלוהי צבאות, על גבם של צעירים חילונים ובחסות עשן סיגריות הקנאביס.

אם לא תהיינה הפתעות מרעישות, חזון שתי המדינות לשני עמים ומדינה ישראל אחת לשני לאומים יוסיף להתרחק. הדמוקרטיה הישראלית ומוסדותיה ימשיכו להיחלש ולאבד את אמון הציבור. התקווה לשחרר את הישראלים מכל הדתות והזרמים מאחיזתם של עסקני ציבור שמינו עצמם לסוכני הקב"ה, תלך ותתפוגג. לא ברור מי ינצח. ברור ששוחרי השלום, הדמוקרטיה, הדו-קיום והחופש מדת לא יכולים להרשות לעצמם לצאת לחופשה.    

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept