ישראל פולס

עולם הפוך: משחררים את חמאס, צרים על אבו מאזן

p
המחבר
בקצרה
לראשונה מאז הסכם אוסלו משתנה המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים: ממשלת הימין הקיצונית ביותר בתולדות ישראל מבודדת את הרשות הפלסטינית ומנהלת מו"מ עם חמאס. העיקר למנוע איחוד מחודש בין רצועת עזה לגדה.

ב-25 השנים האחרונות מאז נחתם הסכם אוסלו בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), הייתה המדיניות הישראלית ברורה ונחרצת: מו"מ לשלום עם אש"ף, שהפך לרשות הפלסטינית, ומלחמה בטרור חמאס, שנתפס כאויב הגדול של "פתרון שתי המדינות".

לראשונה אי פעם, משתנה כעת המדיניות הישראלית לנגד עינינו ומתהפכת לחלוטין: ממשלת ישראל של בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט, הימנית ביותר בהיסטוריה, מבודדת את הרשות הפלסטינית ומנהלת מו"מ עם חמאס. היא מענישה את הישות שעמה חתומה ישראל על שורה ארוכה של הסכמים, ו"מצ'פרת" את חמאס, שאינו מכיר בישראל ומחויב למטרת-העל שלו, השמדת המדינה היהודית וגירוש היהודים בחזרה "למקומות שמהם באו".

תוצאת המהלך הזה בלתי נתפסת: ברמאללה יושב מנהיג פלסטיני קשיש שמחויב למלחמה בטרור ומקיים את ההסכמים עם ישראל. מנגנוני הביטחון שלו משתפים פעולה עם ישראל בהדברת הטרור וחמאס נתפס, מבחינתו, כאיום קיומי לא פחות מהאיום שהוא מהווה על ישראל. למרות כל זאת, אבו מאזן של 2018 מבודד, נצור, לא רלוונטי, נזרק אל מתחת לגלגלי האוטובוס שבו נוהגים ביחד נתניהו ויחיא סנוואר, ליברמן ואסמעיל הניה.

כל זה קורה למרות המלצות ואזהרות חד משמעיות של צה"ל והשב"כ, שלפיהן אסור להשאיר את אבו מאזן מחוץ לעניינים וכי כל הסכמה שאליה יגיעו ישראל לחמאס שלא תכלול מעורבות של הרשות הפלסטינית ואחריות של רמאללה על הכספים שיזרמו לעזה, מהווה סכנה ליציבותה של הרשות וליציבות הכללית באזור.

עושה רושם שכולם, כולל המצרים, הקטארים, האמריקאים והאירופאים, מתעלמים מהאזהרות הללו. מבחינת המצרים, הגעה לרגיעה בין חמאס לישראל היא צורך אסטרטגי שמטרתו לפנות את האנרגיה של מצרים למאבק במחוז סיני של דאע"ש ולנטרל את חמאס כשחקן בזירה הזו. קטאר היא התומכת הגדולה ביותר בחמאס בימים אלה, ועד לא מזמן היה שמה מוקצה מחמת מיאוס בירושלים. זה לא הפריע לשר הביטחון ליברמן (על פי פרסום בערוץ 10, שלא הוכחש) לפגוש לפני כמה שבועות [22 ביוני] את מוחמד אל-עמאדי, השליח הקטארי המיוחד לרצועת עזה, בקפריסין, בשולי פסגה בין שרי ההגנה של יוון, ישראל וקפריסין.

סכנותיו של התהליך הזה רבות. שוב, בדיוק כמו במהלך ההתנתקות [2005], ישראל מחטיאה הזדמנות להוכיח לציבור העזתי שהטרור אינו משתלם ושהליכה אחר חמאס מובילה למבוי סתום במקרה הטוב, או לתהום קטלנית במקרה הרע. העובדה שהלחץ על עזה יוקל, חמאס יקבל רציף של נמל ימי בקפריסין (בפיקוח ישראלי), אספקת החשמל תשופר והמשכורות של פקידי עזה ישולמו, תוכיח שוב שישראל מבינה רק כוח וכי טרור העפיפונים ו"צעדות השיבה" קיפלו את ישראל בדיוק כפי שהטרור גרם לאריאל שרון לצאת מהרצועה באופן חד צדדי.

ליברמן מסביר את הדברים אחרת: לדבריו, ישראל אינה מנהלת מו"מ עם חמאס ולא תושג שום רגיעה רשמית בין הצדדים. ליברמן מדבר על הצורך "לתקוע טריז" בין תושבי עזה לחמאס ולעשות הכל כדי שהאביב הערבי יגיע לעזה.

ליברמן לא מדבר על הסיבה האמיתית שמניעה אותו ואת שותפו, בנימין נתניהו, להמשיך להגן על חמאס ולהתנגד לכל יוזמה או רמז שמיועדים לממש את הבטחת הבחירות הנושנה ההיא ולהפיל את שלטון חמאס בעזה: החשש מפני חזרתה של הרשות הפלסטינית לעזה ואיחוד מחודש בין הרצועה לגדה, מה שיציג בפני העולם בכלל ודונלד טראמפ בפרט "פרטנר" פלסטיני שאינו מפוצל. במצב כזה, לישראל תהיה, שוב, כתובת רשמית שאפשר לדבר איתה.

התרחיש הזה הוא התגלמות הסיוטים של ליברמן, נתניהו וגם בנט. הסיוט הזה מתחדד לנוכח הפרסום ביום ראשון בערב [19 באוגוסט] בחדשות 10 שלפיו במפגש בין הנשיא טראמפ למלך ירדן עבדאללה, דיברו השניים על האפשרות שפתרון שתי המדינות ינפח את נשמתו ובמקומו יחתרו הצדדים לפתרון של מדינה אחת שבה יש שוויון זכויות לכולם. "במצב כזה", אמר הנשיא טראמפ למלך, "בעוד כמה שנים שמו של ראש ממשלת ישראל יהיה מוחמד". ח"כ הד"ר אחמד טיבי, אחד הערבים-ישראלים הפופולריים ביותר במגזר, מיהר לצייץ תיקון: הנשיא טראמפ, התבלבלת, צייץ טיבי, זה לא מוחמד, זה אחמד (טיבי רומז כבר שנים שמתישהו יצטרכו אזרחי ישראל להחליט בין "ביבי לטיבי").

מה שליברמן ונתניהו מנסים לעשות, זה לגרוף תשואה כפולה במהלך אחד: להשיג עוד שנה או שנתיים של רגיעה בעזה, ולהקטין מאוד את הסיכוי ש"עסקת המאה" שעליה ממשיכים לשקוד אנשיו של טראמפ בוושינגטון לא תוצג כלל, או שאם תוצג לא תאומץ על ידי הפלסטינים. תחושת הבידוד של אבו מאזן, הפיכתו ללא רלוונטי וחיזוק חמאס, יתרמו מאוד להישג הנדרש הזה של נתניהו, שהרגיל את הציבור הישראלי לחיים (טובים) ללא תהליך שלום. כך הגיעה ממשלת הימין הקיצונית ביותר בתולדות ישראל למצב שבו היא מכשירה את חמאס, ארגון שמקדש את השמדת ישראל ביד אחת, וממשיכה להכות ברשות הפלסטינית, שעמה חתומה ישראל על שורה של הסכמים, ביד השנייה.

כל מה שנותר כעת הוא לנסות לדמיין את המדיניות הזו אילו כיהנה ממשלת שמאל בישראל. הרחובות היו בוערים, נתניהו היה מוביל הפגנות זעם, ליברמן היה מכלה את זעמו ב"בוגדים מקרבנו", המתנחלים היו משתוללים ובנט היה מקהיל המונים לשביתות רעב ועצרות. כל זה לא קורה עכשיו. בנט תוקף את ליברמן פה ושם מימין (אך נזהר לא לפגוע בנתניהו), ליברמן עונה לבנט, וזה הכל. הציבור רגוע. כפי שכבר הוכח פעמים רבות בעבר, בישראל רק ממשלת ימין יכולה לזוז שמאלה (אם אכן הסדרה מול חמאס נתפסת כמהלך שמאלני), ורק ממשלת שמאל מסוגלת ללכת ימינה.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept