ישראל פולס

מדינת העם היהודי מגרשת בני אדם אל מותם

p
המחבר
בקצרה
למרות העדויות על דרך הייסורים שעברו מבקשי המקלט אשר הוחזרו לאפריקה, למרות שרוב הבקשות להכרה בהם כפליטים לא נבדקו כנדרש, ולמרות שהגדר הדרומית בולמת את כניסתם של מסתננים נוספים - ישראל מתעלמת מההיסטוריה ומהמוסר, ובוחרת בפתרון האכזרי של גירוש.

מן המפורסמות היא כי בעיני ראש הממשלה בנימין נתניהו, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי היא תנאי בל יעבור לשלום עם הפלסטינים. נאומיו של ראש הממשלה רוויים בציטוטים מהמקורות ומההיסטוריה היהודית. חוק הלאום שנתניהו פועל למענו ללא לאות נועד לבצר את זהותה של מדינת ישראל כמדינתם של בני העם היהודי. כדי להגן על הרוב היהודי השקיע נתניהו מאות מיליוני שקלים בסגירת השער הדרומי של ישראל בפני מבקשי מקלט ומהגרי עבודה מאפריקה. אותה מדינת יהודים, זו שהוקמה כדי לשמש מקלט לפליטים יהודים, שולחת בימים אלה מבקשי מקלט אל מותם. ועוד היד המגרשת נטויה.

לפני כשלושה שבועות (11 בדצמבר) אישרה מליאת הכנסת ברוב גדול (71 נגד 41) את החוק לגירושם וכליאתם של אלפי מבקשי מקלט החיים בישראל. בשבוע שעבר הנחה נתניהו את המטה לביטחון לאומי לגבש תוכנית לגירוש בכוח של מבקשי מקלט שיסרבו "להתפנות מרצון". כלומר, גם אלה שמעדיפים לחיות בכלא ישראלי מאשר למות באפריקה - דינם נחרץ. ראש הממשלה הציע ל"מסתננים" כלשונו, "לצאת מרצון, לדרך מכובדת, לדרך אנושית, לדרך חוקית". או שראש הממשלה משקר ביודעין, או שהוא מנותק כליל מהמציאות. כך או כך, התוכנית שלו אינה מכובדת, היא לא אנושית ולפי המשפט הבינלאומי היא גם לא חוקית.

אתרי האינטרנט של ארגוני סיוע לפליטים ושל עיתונים שמונחים מדי בוקר על שולחנו, גדושים בתיאורים מפורטים על דרכם "האנושית" של "היוצאים מרצון". על פי עדותם של מבקשי מקלט שזכו להגיע לחוף מבטחים, עם נחיתתם ברואנדה הם נכלאו במלון וכספם נשדד באיומים. למחרת הם הופקדו בידי מבריחים, שהעבירו אותם לאוגנדה, ומשם דרך דרום סודן לחופי לוב. רבים מאלה שלא מתו במחנות עינויים בדרך ללוב, טבעו בים בדרך לאיטליה. הניצולים משוטטים באירופה בחיפוש אחר מדינה שתציע להם מקלט זמני.

"דרך חוקית"? רוב הבקשות של האפריקאים להכרה כמבקשי מקלט כלל לא נבחנות כנדרש על פי אמנת הפליטים שישראל חתומה עליה. בתי משפט שהעניין הובא בפניהם מתחו ביקורת חריפה על יחסה של רשות האוכלוסין וההגירה לאפריקאים שמבקשים להכיר בהם כמבקשי מקלט. באחד המקרים קבעו השופטים, כי הרשות בוחנת מחדש רק שלושה אחוזים מבקשות המקלט של אזרחי אריתריאה וסודן שנדחו על הסף בגלל איחור במועד הגשתן, אף שהרשות עצמה היא זו שעיכבה את הגשת הבקשות מלכתחילה. זאת אף זאת, מדבריהם של בכירים בממשלות רואנדה ואוגנדה, עולה כי הצהרת המדינה בפני בג"ץ כי ממשלותיהן הסכימו לקלוט מבקשי מקלט, איננה פחות ממצג שווא.

בין חברי הכנסת שהרימו יד בעד חוק הגירוש "בדרך האנושית" הזאת היה בני בגין מהליכוד. הזכרתי לו שהממשלה שבראשה עמד אביו קלטה כאלף פליטים מוויטנאם. "עם ישראל, שידע רדיפות ויודע, אולי יותר מכל עם אחר את משמעות המושג פליט", אמר אז מנחם בגין, "לא יכול היה לראות בסבלם של אומללים אלה". בגין הבן אמר לאל-מוניטור שהיום מדובר במספרים הרבה יותר גדולים. הוא הבטיח לבדוק ביסודיות את הדיווחים על גורלם של המגורשים. בגין בחברה טובה. או נכון יותר, בחברה רעה. יושב ראש המחנה הציוני אבי גבאי תמך בחוק הגירוש, בניגוד לעמדתם של חברי הסיעה בכנסת.

דן מרידור, שהיה שר המשפטים והשר לענייני מודיעין בממשלות ליכוד, מסתייג בכל פה מהגירוש. בשיחה עם אל-מוניטור אמר מרידור כי מאז שהגדר עצרה את מבריחי הגבול בסיני, ההסתננות נהפכה מבעיה לאומית לבעיה הומניטרית של קבוצה המהווה חצי אחוז מהאוכלוסייה (נתניהו מדבר על גירוש 40 אלף מבקשי מקלט, מספר זניח במדינה של למעלה מ-8 מיליון אזרחים).

לדבריו, מדינתו של עם למוד פליטות, רדיפות ואפליה גזעית, אינו יכול להרשות לעצמו לגרש מבקשי מקלט ואף לא למנוע מהם לפרנס את משפחתם. הוא משוכנע שבאמצעות פיזורם של מבקשי המקלט והסרת המגבלות על העסקתם, ניתן יהיה להקל על מצוקתם של תושבי שכונות דרום תל אביב, שבהן מרוכזים רוב מבקשי המקלט.

הרב יובל שרלו, ראש ישיבת אורות שאול וראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר, פסק כי התורה עצמה מצווה לנהוג כלפי זרים באופן המוסרי ביותר. "היא מזכירה לנו את שהותנו אנו בארץ לא לנו, ואת שאיפתנו שינהגו בנו בהכנסת האורחים הראויה". שרלו מוסיף כי "היחס המשפיל לו זוכים העובדים הזרים מהווה חילול השם נורא, שבו מופץ שם ישראל בעמים כאומה המנצלת את החלש והמסכן, ואינו נוהגת כלפיו בעדינות״.

בשנת 2012, שרת התרבות מירי רגב כינתה את מבקשי המקלט המצטופפים בדרום תל אביב "סרטן". נתניהו דיווח לממשלה בחודש ספטמבר על "ריחות״ ו״זוהמה" בבתים שבהם מתגוררים "המסתננים". מחקר שערכה דר' אושרת הוכמן מהמכון להגירה ושילוב חברתי במרכז האקדמי רופין, מלמד שההסתה מבית מדרשה של רגב נקלטת טוב יותר בלבו של העם היהודי היושב בציון מאשר מסרים כמו אלה של מרידור ושרלו. הוכמן גילתה עלייה בשיעור הישראלים שתופסים את הזרים האפריקאים כאיום, ודעיכת שיח המוסר והאחריות לרווחתם. המחקר מצביע על תמיכת הציבור במדיניות הממשלה המונעת מהם גישה למקומות עבודה, ולא מספקת להם סיוע כספי. 

בסיום השיחה עמו על תוכנית הגירוש הציע לי מרידור לקרוא בעיון מאמר של החוקר אדם רז על הוויכוח הסוער שהתנהל בצמרת שלטון מפא"י בשאלת גירושם של ערביי ישראל. משה שרת, מי שהיה לימים ראש הממשלה, מחה ב-1950 על "מדיניות סיטונאית של נגישה וקיפוח" ו"צורות מיותרות בהחלט של אכזריות, הגורמות לנו חילול שם שאין כלל לשער אותו". פנחס לבון היה תקיף עוד יותר. "מדינת ישראל איננה יכולה לפתור את שאלת הערבים שישנם במדינה בדרך נאצית", אמר מי שהיה שר הביטחון, "הנאציזם הוא נאציזם, גם אם הוא נעשה על ידי יהודים".

נמצא ב: פליטים

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

Cookies help us deliver our services. By using them you accept our use of cookies. Learn more... X