האם קיזוז התשלומים למחבלים יצית מלחמה בעזה?

החלטת הקבינט המדיני-ביטחוני בישראל להתחיל ליישם את החוק המאפשר להקפיא את כספי הרשות הפלסטינית [17 בפברואר] היא אחת ההחלטות הנפיצות ביותר שהתקבלו באחרונה. החוק עצמו עבר בכנסת לפני כשמונה חודשים [יולי 2018] אבל נעלם וקפא מאז במסדרונות הבירוקרטיה הישראלית, ולא בכדי. ההערכה היא כי הדרג המדיני, בהובלת בנימין נתניהו, הבין את הפוטנציאל הנפיץ של החוק והחליט לעכב את יישומו. אלא שאז הוחלט להקדים את הבחירות. שכרון הכוח של הימין הישראלי המתעצם יחד עם הקטטה הניטשת על קולות הימין בין נתניהו ל"ימין החדש" ו"הבית היהודי", גברו על האזהרות שנשמעו מכיוון מערכת הביטחון. הלחץ העצום שהופעל מימין כופף את נתניהו, שנאלץ להוביל את המהלך כדי לא לשלם מחיר אלקטורלי. ראש הממשלה כינס את הקבינט והעביר את ההחלטה, כדי לגזור את הקופון הפוליטי. עד מהרה הדליף מישהו כי השר נפתלי בנט השתלח בפראות במהלך הישיבה בראש שירות הביטחון הכללי, נדב ארגמן. הקטטה הזו, בין נתניהו לבנט, מייצרת קורבנות חפים מפשע בשורות ראשי מערכת הביטחון.

ברמה המוסרית, אין ספק שמדובר בהחלטה מוצדקת. היא מאפשרת לישראל לקזז מכספי המסים שהיא גובה עבור הרשות הפלסטינית את הסכומים שהרשות מעבירה כתשלומים למחבלים הכלואים בישראל. התשלומים הנדיבים הללו למחבלים מעודדים טרור ומאפשרים להם לפרנס את משפחותיהם לאחר שנכלאו בישראל. כעת, לאחר יישום החוק, תוכל ישראל לקזז את הכסף הזה מהכספים המגיעים לרשות ממנה. צדק פואטי.

אלא שבמזרח התיכון לא כל מה שצודק או מוסרי הוא גם נכון. "הבעיה היא", אומר גורם ביטחוני ישראלי רם דרג, "במינון ובהצטברות של המכות שמונחתות על הרשות הפלסטינית בשנה האחרונה". החשש הוא כי קיזוז הכספים החדש, המסתכם בכחצי מיליארד שקלים בשנה, ינחית על הרשות הפלסטינית את מכת המוות האחרונה. גם אם לא, ברור שאבו מאזן הזועם יתנקם ברצועת עזה ויקזז מהכספים שהוא מחויב להעביר לעזה את מה שהישראלים מקזזים לו. ישראל, שביד אחת מעבירה לרצועה את הכסף הקטארי מדי חודש, תגרום בידה השנייה לקיזוז סכום גבוה ממנו. "המצב ברצועה נפיץ גם בלי המהלך הזה, יכול להיות שמה שאנחנו רואים כאן זה את הניצוץ שידליק את חבית אבק השריפה העזתית", מוסיף הגורם הביטחוני.

מאז עליית הנשיא טראמפ לשלטון בארה"ב, ניחתות על הרשות הפלסטינית מכות קשות בסדרה אינסופית: חוק טיילור פורס אושר [מארס 2018], הנציגות הפלסטינית בוושינגטון נסגרה [אוקטובר 2018], הנשיא העביר את השגרירות האמריקאית לירושלים [מאי 2018], אחר כך קוצץ הסיוע לאונר"א באבחת גרזן [אוגוסט 2018], אחר כך עבר חוק נוסף שאילץ את הרשות הפלסטינית לוותר על כספי הסיוע הביטחוני האמריקאי שמחזיקים את מנגנוני הביטחון הפלסטינים בחיים [דצמבר 2018]. עכשיו מגיע הקיזוז הישראלי. "אם אנחנו רוצים להפיל את אבו מאזן ולפרק את הרשות, אפשר לעשות את זה", אומר הגורם הביטחוני, "הבעיה היא שכולם יודעים שהרשות חיונית גם לביטחון בישראל ואף אחד לא רוצה לראות אותה מתפרקת. הצעדים האחרונים יערערו עוד את מצבה".

קצין בכיר לשעבר אמר השבוע לאל-מוניטור כי "אין ספק שהתשלומים למחבלים הכלואים בישראל מקוממים, אבל אסור לשכוח שאין מנהיג פלסטיני שיוכל לבטל אותם. אתוס האסירים בחברה הפלסטינית הוא חזק ביותר ואין לו תחליף. אנחנו צריכים להחליט מה אנחנו מעדיפים, לנסות לחנך את הפלסטינים מחדש או להמשיך לקיים את שיתוף הפעולה הביטחוני והדו-קיום שקיים כיום בין ישראל לרשות. שנים ארוכות קיווינו שתקום רשות פלסטינית עם מוסדות מסודרים, חוק אחד ונשק אחד, עכשיו זה קיים ואנחנו עושים הכל כדי להפטר מזה".

המצב דומה לסיפור טרור בלוני התבערה וצעדות השיבה על הגדר בעזה. ישראל מגלה איפוק נרחב אל מול התופעות הללו בשנה האחרונה, למרות שבלוני התבערה העלו באש שטחים נרחבים בישראל ומשחירים, תרתי משמע, את חייהם של תושבי עוטף עזה הישראלים. מדיניות ההכלה וההבלגה הישראלית, אותה הוביל הרמטכ"ל הקודם גדי איזנקוט בגיבויו של ראש הממשלה נתניהו, נשענה על הגיון פשוט: מכיוון שבלוני התבערה לא גורמים לאבדות בנפש אין טעם לצאת למבצע צבאי נרחב ברצועה, שיעלה בחייהם של עשרות חיילים, רק כדי לחזור בסיומו לאותה נקודה בדיוק ממנה הכל החל. גם במקרה הזה, עיקרון הצדק המוחלט (הגנה על תושבי העוטף) והמוסר (תגובה לשיגור עפיפוני תבערה) ניגפו אל מול שיקולי היגיון, עלות-תועלת וניהול משבר זהיר.

אלא שעניין תשלומי הרשות לאסירים תפס את הקבינט בסיטואציה אחרת, ערב בחירות, והוא גם לא מייצר בהכרח סיכונים צבאיים מיידיים. במצב הנוכחי, כשאין בישראל פוליטיקאי שמעז לגנות את ההחלטה הזו, כל מה שנותר זה להתפלל שאבו מאזן המושמץ ישרוד איכשהו גם את המכה הזו ושהרשות תמשיך להתנדנד, אבל לא תקרוס. ואם לא? אם לא, אז נראה.