כוונות הסיפוח של בנט לא יבטלו את האפרטהייד בשטחים

מנהיג הבית היהודי נפתלי בנט לא מהמר על כך שאיל ההימורים היהודי-ימני שלדון אדלסון יציע לידידו הטוב דונלד טראמפ עסקה, שתשכנע את הנשיא האמריקאי לגנוז את "עסקת המאה". הוא גם לא בונה על הטיעון שאלוהים נתן ליהודים את ארץ ישראל מהים עד הירדן. בניגוד לחבריו בימין המתנחלי, שאימצו פרשנות פשטנית של האמרה הבן-גוריונית "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!", בנט מתייחס ברצינות לגויים ואפילו לשמאלנים תוצרת הארץ. הוא מבין שכדי "לשמוט את הקרקע מתחת לטיעון האפרטהייד", כדבריו, יש להציג תכנית מדינית שתאפשר לישראלים להעמיק את ההתיישבות בשטחים וגם תבטיח שוויון זכויות לפלסטינים החיים באותם שטחים. בנוסף לכך, התכנית חייבת למנוע שינוי במאזן הדמוגרפי לרעתו של המגזר היהודי.         

מובן מאליו שלא ניתן לממש את כל היעדים הללו בכל שטחה של הגדה המערבית, על כ-2.5 מיליון תושביה. בצר לו, מגייס בנט לעזרתו את הסכם אוסלו, שנוא נפשו של מחנה הימין המתנחלי, ו"מסתפק" בסיפוח שטחי C, הכוללים 60 אחוז מהגדה. בנט מציע להפוך את ההסדר הזמני שהעניק לישראל את מלוא השליטה בשטח הזה להסדר קבע. הסיפוח יהפוך את ההתנחלויות לחלק אורגני ממדינת ישראל, בדיוק כמו תל אביב וחיפה. מעמדם החוקי של כ-413 אלף תושביהן היהודים יהיה זהה לזה של אחיהם ואחיותיהם החיים בשטחה הריבוני של ישראל, הנהנה מהכרה בינלאומית מלאה.

הספחנים אינם מתעלמים מנוכחותם של רבבות הפלסטינים הפזורים בעשרות כפרים לאורכו ולרוחבו של אזור C, אשר ממאנים לפנות את אדמתם למתנחלים. כדי לגמד את הבעיה, בנט מצמק את מספרם לכ-50 אלף בני אדם, בעוד שנתונים של האו"ם וארגוני זכויות אדם מצביעים על מספר גדול פי ארבעה ויותר. נניח לרגע כי בנט דייק, וכי מספרם של הפלסטינים החיים בשטח הנכסף אינו עולה על כמה רבבות. האמנם על ידי סיפוחם לישראל והפיכתם ל"אזרחים ישראלים מלאים", כהבטחתו של בנט, "נשמוט לחלוטין את הקרקע מתחת לטיעון האפרטהייד"?

בעוד שהאפרטהייד הדרום אפריקאי היה מושתת על אפליה על בסיס של גזע, טענת האפרטהייד שאליה כוונו דבריו של בנט מתייחסת לאפליה על בסיס לאומי. ביטולו של משטר האפרטהייד הדרום אפריקאי היה מלווה במתן זכויות פוליטיות שוות לבני כל הגזעים. הרקורד הישראלי לגבי זכויותיהם של מסופחיה אינו מעודד, וזאת בלשון המעטה. מאז סיפוחה של מזרח ירושלים לישראל ב-1967 נהנים התושבים הפלסטינים ממעמד של תושבי קבע, בדומה לתיירים שהשתקעו בישראל. מעמדו של תושב שכונת שייח' ג'ראח שונה מזה של שכנו במעלות דפנה שמעבר לרחוב. הוא זכאי להצביע בבחירות לעירייה, אך אינו מוזמן להשתתף בבחירות לכנסת ואף לא זוכה לדרכון ישראלי. רוב בקשות ההתאזרחות של התושבים הפלסטינים נדחות על ידי משרד הפנים (המשרד אישר בשנת 2016 רק 223 מתוך  1,081 בקשות). 

גם בשאר תחומי החיים סיפוחה של מזרח ירושלים רחוק מלהיות מופת לשוויון זכויות. לפי נתוני הביטוח הלאומי (דוח העוני לשנת 2015), 76% מהתושבים הפלסטינים במזרח ירושלים המזרחית ו%-83.4  מילדיה חיים מתחת לקו העוני, זאת לעומת 21.7% ו-30% בהתאמה מכלל תושבי ישראל וילדיה. על פי דו"ח שפרסמה עמותת "עיר עמים" באוגוסט האחרון [2018], 14.6% מהילדים המזרח ירושלמים בגיל חינוך חובה אינם רשומים במסגרת לימודים הידועה למערכת החינוך (18,600 ילדים). המחסור בכיתות לימוד מרקיע שחקים והגיע לכמעט 2,500. 

זה יותר מעשור שרשויות התכנון בירושלים לא קידמו ולו תכנית מתאר אחת עבור התושבים הפלסטינים. אפילו תכניות מתאר שכונתיות, שעיריית ירושלים יוזמת בעצמה, תקועות אי שם. לעומת זאת, הרשויות מגלות חריצות ביחס להריסות בתים בירושלים המזרחית בגין בנייה בלי רישיון. לישראלים כך נדמה אין בעיה עם זה. "סקר הרתיעה" שפורסם השבוע [10 בדצמבר] בתכנית "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10, מראה שהציבור הישראלי חי בתרבות אפרטהיידית. לפי הסקר, 41% מהנסקרים סבורים שליהודים מגיעות זכויות יתר על פני הערבים. סיפוח אזור C יעניק למדיניות דה-פקטו של העדפת בנייה ליהודים גושפנקא חוקית, בתוקף חוק הלאום הטרי שמעודד התיישבות יהודית.

אי אפשר לשמוט את הקרקע מתחת לטיעון האפרטהייד בגדה המערבית מבלי להעניק זכויות פוליטיות שוות לאזרחים בני כל הלאומים החיים בשליטת ישראל, לא כל שכן תחת ריבונותה. האבחנה האחרונה אינה לקוחה מנאום של חבר כנסת ערבי מהרשימה המשותפת אלא מדברים שאמר האזרח מספר אחת בישראל, נשיא המדינה ראובן ריבלין, בכנס של בטאון הימין "בשבע" [פברואר 2017]. בצד תמיכה בסיפוח שטחי יהודה ושומרון למדינת ישראל, הבהיר הנשיא כי אם מחילים את הריבונות על כל הארץ, כל הערבים שגרים באותם שטחים חייבים לקבל את זכויות האזרח של אזרחי ישראל.

דא עקא, שגם תפיסת עולמו של ריבלין נגועה בהתנשאות על עם אחר. עצם הרעיון של כפיית סיפוח על מיליוני בני אדם, מתוך אי הכרה בזכותם להגדרה עצמית במולדתם, מדיף ריח רע של לאומנות. בחודש שעבר [15 בנובמבר] מלאו 30 שנה להכרזת העצמאות הפלסטינית (הצהרת אלג'יר), שהכירה בקיומה של מדינת ישראל בגבולות 1967 וסללה את הדרך להסכם אוסלו. כל עוד ישראל תוסיף לקבל החלטות מעל לראשם של בני העם הפלסטיני, שלא על דעתם וללא הסכמתם, לא ייתכן מצב של שוויון אזרחי מלא. כל ניסיון של הצד החזק לאנוס הסדר על הזולת לא יביא מזור לסכסוך ולא ישחרר את השליט מקלון האפרטהייד.