השקט בגבול ישראל-לבנון מעולם לא היה כל כך מתוח. מאז תחילת מבצע "מגן צפוני" [4 בדצמבר] בו ישראל מאתרת, מסמנת, ממלכדת ואמורה גם לפוצץ מנהרות טרור שחפר חיזבאללה אל תוך שטחה, נוצר על "הקו הכחול" (כך מכונה קו הגבול בין שתי המדינות ששורטט בידי האו"ם ב-2007, אחרי מלחמת לבנון השנייה) מצב ביזארי: צה"ל, כולל כוחותיו המיוחדים ועשרות כלי הנדסה, מקדחים ודחפורים כבדים, שוקד על מלאכת האיתור בצד הדרומי, בעוד צבא לבנון בגלוי ותצפיתני חיזבאללה בחשאי מתבוננים בפעילות הזו ממרחק של מטרים ספורים. תוסיפו לזה את התקשורת הלבנונית, חלקים ממנה מזוהים עם חיזבאללה, שאנשיה "פותחים שולחנות" על הקו כשבמרחק של 5 מטרים מהם עובדים הישראלים במרץ על המנהרות, ותקבלו שני צדדים המתחככים זה בזה מטווח אפס, מזויינים עד שיניהם וממתינים לניצוץ.
מבחינת ישראל, עד עכשיו מתקדם המבצע לפי התכניות. התקלה היחידה נרשמה במישור הדיפלומטי: ארה"ב, לראשונה מזה זמן רב, סירבה להתייצב לדגל הישראלי ולהטיל סנקציות על לבנון. המדיניות הישראלית הרואה בלבנון וחיזבאללה גוף אחד שאין להפרידו, לא זוכה כרגע למענה בוושינגטון. האמריקאים התחייבו להדק ולהטיל חבילת סנקציות נוספת נגד חיזבאללה, אך נחושים לשמור על היחסים היעילים עם הממשלה הלבנונית. זה הוריד חלק ניכר מהרוח במפרשי הדיפלומטיה הישראלית, המדגישה בקביעות כי בעימות הבא "תוחזר לבנון לתקופת האבן" לאור אחריותה הישירה למתרחש, בניגוד למדיניותו של ראש הממשלה אהוד אולמרט במלחמת לבנון השנייה [2006], בה הקפיד שלא לפגוע בתשתיות המדינה הלבנונית. בשלב הזה, ממוקדים שני הצדדים במאמץ שלא להקדים את לוח הזמנים ולא להיגרר ל"עימות הבא" בימים הקרובים. זה לא קל לאף אחד מהם.
