האם "עסקת המאה" תחכה עד אחרי הבחירות בישראל?

מצב היחסים בין ממשל טראמפ לממשלת נתניהו מזכיר יותר ויותר את הבדיחה על יוזמה של שגרירות ישראל בארה"ב ו"ידידי ישראל בקונגרס", לצרף את ישראל כמדינה ה-51 של ארצות הברית. "חס וחלילה", הבריק  ראש הממשלה לשגריר, "השתגעת? רד מיד מהעניין הטיפשי הזה, אתה רוצה להשאיר אותנו עם שני סנטורים?".

ראש המוסד יוסי כהן, האיש שאמון על קיום יחסים מדיניים באפלה, דיבר השבוע [22 באוקטובר] על שינוי לטובה "ברמה גבוהה מאוד, שהיא מאוד נעימה לנו", בגישתה של ארה"ב לישראל מאז כניסתו של טראמפ לבית הלבן. בנאום שנשא ביום עיון של משרד האוצר, הוסיף כהן: "יש איזושהי תחושה, גם אצלי, שההבדלה (של ממשל טראמפ) בין הטובים לרעים נעשית בצורה יותר דיכוטומית, יותר פשוטה, יותר ברורה".

כהן התכוון לשינוי שחל בעמדתה של ארה"ב ביחס לסוגיה האיראנית, כביכול עניין מדיני-אסטרטגי קונצנזואלי לעילא. אך השימוש האינפלציוני שנתניהו עושה ב"איום האיראני" בכל הזדמנות, כולל נפנוף בפצצה בכל עצרת בחירות מוניציפלית ומפגש בסניף הליכוד, הופך אותו לנושא פוליטי מובהק. טובים ובכירים בצמרת הביטחונית והאקדמית בישראל סבורים כי ההבחנה של טראמפ בין טובים לרעים בכל הנוגע לגרעין האיראני, סובלת מעודף דיכוטומיות ומפשטנות יתר. כפי שצוין כאן במאמר קודם, הרמטכ"ל גדי איזנקוט והמתאם המדיני-ביטחוני לשעבר אלוף (מיל') עמוס גלעד סבורים שקיום הסכם המעצמות עם איראן, על מגרעותיו, עדיף על פירוקו.

אבל "ההבדלה בין הטובים לרעים", כלשונו של ראש המוסד, אינה מתקיימת רק בזירה האיראנית, אלא גם בערוץ הישראלי-פלסטיני. דוגמה לכך היא העברת שגרירות ארה"ב לירושלים והבלגה על בנייה חדשה בהתנחלויות, אל מול סגירת הנציגות הפלסטינית בוושינגטון והקיצוץ בסיוע לרשות הפלסטינית. "ההבדלה" זועקת גם מהשתיקה של ממשל טראמפ לנוכח מעצרה של האזרחית האמריקאית לארה אל-קאסם בת ה-22 וההחלטה לגרשה מישראל (עד שבג"ץ ביטל את ההחלטה). שגרירות ארצות הברית בישראל סירבה להשיב לשאלת אל-מוניטור אם וכיצד היא פעלה בנושא.

עורך דינה של אל-קאסם, יותם בן הילל, אמר לאל-מוניטור כי נציגים מהקונסוליה האמריקאית ביקרו פעמיים את אל-קאסם במהלך מעצרה וכי השגרירות הסתפקה בהתעניינות בשלומה ובמצב ההליכים המשפטיים. "הם אמרו שהם לא יכולים להתערב למען שחרורה או למחות על המעצר", ציין עו"ד בן הילל. לא קשה לנחש את עוצמת התגובה האמריקאית אם הייתה נעצרת סטודנטית אמריקאית בידי הרשות הפלסטינית, בטענה שהיא קראה להפסקת הסיוע האמריקאי לפלסטינים...

שיחה עם דיפלומט אירופי בכיר מגלה כי "ההבדלה בין טובים לרעים" אינה נעצרת בתחום מדיניות החוץ של הממשל האמריקאי. מדבריו של הדיפלומט עולה כי הגישה הזאת מיושמת גם במגרש הפוליטי הפנים-ישראלי. הוא סיפר לאל-מניטור כי שגריר ארה"ב בישראל, דוד פרידמן, אמר באחרונה בתדרוך לשגרירים שהממשל לא יגיש את תוכנית השלום ("עסקת המאה") לפני הבחירות הכלליות בישראל, הצפויות להיערך באביב 2019 (בהנחה שיוקדמו). ההסבר: הגשת התוכנית, הכוללת מטבע הדברים גם ויתורים של ישראל לפלסטינים, צפויה להיתקל בהתנגדות מצד הבית היהודי ונצי הליכוד, להביא לפירוקה של ממשלת נתניהו ואף לסכן את המשך שלטונו של הימין. השגרירות האמריקאית סירבה לאשר או להכחיש את הידיעה.  

למחרת השיחה עם הדיפלומט האירופי, פורסם בחדשות ערוץ 10 [22 באוקטובר] כי בפגישה שקיימו בניו יורק בסוף ספטמבר אמר טראמפ לנשיא צרפת עמנואל מקרון כי תוכנית השלום האמריקאית תוצג "בחודשים הקרובים". הכתב המדיני של הערוץ ברק רביד דיווח כי הנשיא האמריקאי אמר לעמיתו הצרפתי שהוא נוטה להסכים עם האבחנה שלו, שנתניהו מאוהב בסטטוס-קוו ולא רוצה באמת להתקדם בתהליך השלום. טראמפ הוסיף שהוא יכול להיות קשוח עם נתניהו לגבי תוכנית השלום, כפי שהוא נוהג כלפי הפלסטינים, מאחר שהוא העביר את השגרירות לירושלים ומכיוון שארה"ב נותנת לישראל 5 מיליארד דולר בשנה (למען הדיוק, 3.8 מיליארד, שרובו נועד לרכישת נשק אמריקאי).

שלושה ימים אחרי אותה פגישה הודיע טראמפ [26 בספטמבר], לראשונה באופן מפורש, כי הוא תומך בפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ואף ציין כי ישראל תצטרך לעשות "משהו טוב" עבור הפלסטינים. ה"משהו הטוב" הבולט ביותר שישראל עשתה מאז למען שלום עם הפלסטינים היה החלטת הממשלה לאשר ולממן את הקמתה של שכונה יהודית חדשה בחברון. השגריר פרידמן ודאי נאלם דום.

הידיעה על יוזמה מדינית חדשה שנרקמת במשרד החוץ בפריז, יכולה ללמד שמקרון כנראה לא בונה על הצהרותיו של הנשיא האמריקאי, המחליף עמדות בקצב של החלפת גרביים. בניגוד לארה"ב, הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו מהווה קלף חזק במשחק הפוליטי-הפנימי בצרפת, וכך גם בקרב חברות מובילות נוספות באיחוד האירופי. הסכנה שתוכנית שלום הגונה והגיונית תקרב את קץ שלטונו של נתניהו אינה מטרידה את מנוחתן. במשך עשרות שנים הסתפקה אירופה בתפקיד של שחקן משנה והשאירה את מרכז הבמה לנשיאים אמריקאים. מעולם היא לא ניסתה לתפוס את מקומם בראש שולחן המשא ומתן במזרח התיכון. אך לא זכור נשיא אמריקאי ששבר כל כך הרבה כללי משחק עם אירופה בזמן כל כך קצר: מביטול ההסכם עם איראן עד העברת השגרירות לירושלים, מהקיצוץ בתקציב נאט"ו עד שחיקת הסכמי הסחר.

מתברר כי באירופה, לדאבונו של הממונה הישיר על ראש המוסד (נתניהו), "ההבדלה בין הטובים לרעים" נראית הרבה יותר מורכבת מכפי שהיא נשקפת מהחדר הסגלגל.