הפסקת האש הבלתי מוצהרת ברצועת עזה בין ישראל לחמאס לא סיימה את מצב החירום בישראל. ובעצם, מצב החירום קיים כל העת, כך שאין צורך להכריז עליו בכל פעם שיש הסלמה באלימות. אין צורך בהודעה רשמית על מצב חירום כדי לגייס מילואים בדחיפות, משום שגיוס כזה בצו 8 אינו מותנה בכך. כדי להתמודד עם שורפי השדות מעזה או עם מערכות כבדות בהרבה לא נחוצה החלטה חדשה על סטטוס ביטחוני מיוחד. ישראל מקיימת אותו כל העת, משום שהזנב מכשכש פה בכלב.
בשבוע שעבר (11 ביולי), בפינה נסתרת למדי באחד העיתונים, פורסם כי ועדה משותפת לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ולוועדת חוקה חוק ומשפט החליטה להיעתר לבקשת הממשלה, ולהמליץ בפני מליאת הכנסת על הארכת מצב החירום בישראל בשנה נוספת. זה ממש לא ריגש איש. איך אפשר להתרגש ממצב שנמשך ללא הרף מ-19 במאי 1948?
זה החל בעיצומה של מלחמת העצמאות. ישראל נזקקה להבטחת שירותים ומוצרים לציבור, ולא היה דבר טבעי יותר עבור הממשלה הזמנית מאשר לקבוע כי המדינה בת חמשת הימים נמצאת במצב מלחמה, כדי לגייס מהציבור את המשאבים הקיימים לטובת המאמץ הביטחוני. פחות משנה אחר כך הסתיימה המלחמה, אבל מצב החירום נותר על כנו. מישהו שכח לבטל אותו, או שמא חש כי זהו מצב נוח מכדי לוותר עליו בקלות.
אמנם ישראל עדיין נתונה לאיומים רבים, ומעורבת בעימותים ובאלימות, אך איש לא יכול להצדיק למעלה מ-70 שנה של מצב המצריך חוקים דרקוניים, אשר מאפשרים להפשיט כל אזרח מזכויותיו בכל רגע. לזכותן של ממשלות ישראל אפשר לומר כי אף אחת מהן לא השתמשה במלוא הפוטנציאל הדרקוני, והן ניצלו בעיקר את הצדדים המפנקים של מצב החירום, שאליהם עוד אתייחס בהמשך. אולם עצם העובדה שבידי הרשות המבצעת במדינה דמוקרטית יש כוח בלתי מוגבל כמעט ליטול את זכויות האזרחים, בתואנת מצב חירום, היא מצמררת.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
