לנטרל את שומרי הסף

כבר מזמן לא הייתה ישיבה כזאת בוועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת. ביום שני (25 ביוני) הציגה שרת המשפטים איילת שקד מהבית היהודי את החוק המאפשר לכל שר לבחור את היועץ המשפטי של משרדו. מולה ניצבו שלושה אישים בכירים מאוד, כולם יועצים משפטיים לממשלה - שניים בדימוס ואחד מכהן שמבחינה מינהלית אף כפוף לשרה.

השופטים יצחק זמיר ואליקים רובינשטיין אינם מרבים לבוא לכנסת, ואילו היועץ הנוכחי, אביחי מנדלבליט, חש מאוד לא נוח להימצא בסיטואציה פומבית שבה הוא מתנגד בתקיפות לעמדת שרת המשפטים. את שלושתם לא ניתן להאשים בקשירת קשר על רקע פוליטי. הם בעלי תפישות עולם שונות, והופעתם המשותפת היוותה ביטוי לתחושה של "הגיעו מים עד נפש".

לכאורה מדובר בעניין פרוצדורלי כמעט זניח. היום מתמנים היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה באמצעות מכרזים. השרה מבקשת לשנות זאת, ולמנותם באמצעות ועדות איתור שבהן יש נציגות משמעותית לשר הרלבנטי. הוועדות ימליצו על המועמדים בפני השר הנוגע בדבר, והוא יביא את המינוי לאישור הממשלה. כך אמור יהיה עורך הדין שייבחר לתפקיד לכהן כמבצע מדיניות השר וכמי שמגן עליה משפטית.

על פניו, יש היגיון בדרישה שיועץ משפטי יהיה סנגורה של מדיניות השר. אולם למעשה, זהו שינוי מהפכני בתפישת הקיימת באשר לתפקידו של היועץ: כיום הוא גורם עצמאי, הכפוף, מקצועית, ליועץ המשפטי לממשלה. תפקידו הוא, אמנם, לסייע לשר בהיבטים המשפטיים של תפקידו, אך הוא גם שומר הסף במשרד, ומתייחס להחלטות השונות לא רק בתחום הצר של "חוקי או בלתי חוקי". הוא חייב להתייחס גם להיבטים רחבים יותר הכרוכים בפסיקות בית המשפט בנושא שעל סדר היום, בהשוואה למקרים דומים בעולם, ולשאלה מי יהיו הנפגעים הפוטנציאליים מהחלטת השר או מהצעות החקיקה שלו.

השבוע נחשפו בחברת החדשות תמלילי שיחות מוקלטות מ-2010 בין שלומית ברנע פרגו, היועצת המשפטית למשרד ראש הממשלה, לבין ניר חפץ, לשעבר יועץ התקשורת של ראש הממשלה בנימין נתניהו וכיום עד מדינה בפרשות שבהן הוא נחקר. בשיחות הללו מצטיירת תמונה עגומה מאוד של יועצת משפטית (שנבחרה בשיטה הקיימת) החוששת, כעלה נידף, מפני הזוג נתניהו, ומעיזה רק בקושי להעיר על התנהגותם בנושא הוצאות כספים מתקציב המדינה על ביתם הפרטי בקיסריה. היא יודעת, כך לדבריה, כי אם תמתח ביקורת גלויה על המעשים האלה, תזכה ליחס צונן מראש הממשלה. אם היועץ המשפטי יתמנה על ידי השר או נציגיו בוועדת האיתור, תוחמר תופעה זו פי כמה, וכל תפקידו יהיה להכשיר שרצים.

קצת משונה היה לשמוע את שרת המשפטים, אשר במאמציה להגן על תפישתה, אמרה בין השאר: "אנחנו לא עבריינים". בממשלה יש עבריין מורשע שהוחזר למקום הפשע (שר הפנים אריה דרעי), שר רווחה שהפרקליטות מתכוונת להעמיד לדין על קבלת שוחד (חיים כץ), וכמובן גם ראש ממשלה שהמשטרה המליצה להעמידו לדין באשמת שוחד, בזמן שאשתו עומדת בפני משפט על עבירות מרמה. כך שקשה מאוד לתאר את הממשלה כעדת אנשים נקיים, ואת היועצים המשפטיים כמי שמפריעים להם בתפקידם.

אי אפשר לומר שאיילת שקד הגיעה למשרד המשפטים ללא אג'נדה: להנמיך את קומתם של שומרי הסף, ולהגדיל את מרחב פעילותם של הנבחרים בכנסת ובממשלה, מתוך תפישה האומרת כי אנשי המקצוע למיניהם – השופטים, היועצים המשפטיים, מבקר המדינה והאחרים – לא נבחרו על ידי העם, ולא ייתכן שהם יטרפדו את החלטות הנבחרים. על פי גישה זו, שקד כבר הודיעה כי תפעל לבחירת שופטים דתיים ושמרנים, והצליחה בשינוי דמות הנבחרים לערכאות השונות של בתי המשפט בישראל. מתוך אותה גישה היא רוצה להפוך את היועץ המשפטי לממשלה ואת היועצים המשפטיים בכל משרד, ממי שמתריעים בפתח, לאנשי אמון של השרים.

יש לכך גם היבט מדיני משמעותי מאוד: ככל שהמגבלות החוקיות יהיו רופפות יותר, כך קל יותר יהיה להפוך את השטחים הכבושים לחלק מישראל, גם מבלי לספח אותם באופן רשמי. אבל גם מעבר לאגנדה המדינית, דמוקרטיה ללא שומרי סף היא תופעה זמנית.

די היה להקשיב לזעקותיהם של המוזמנים הנכבדים לישיבת ועדת החוקה. יצחק זמיר אמר, בדם לבו: "אני נמצא פה כי לדעתי הצעת החוק הזו היא לא פחות מגורלית ובעלת השפעה עצומה על תפקוד המדינה ועל פני המדינה כמדינת חוק". רובינשטיין הזהיר מפני המדרון החלקלק של הפוליטיזציה בשירות הציבורי, ומנדלבליט התריע מפני אובדן עצמאותם של היועצים המשפטיים.

מזה כשלוש שנים נמצאת ישראל במחלוקת מהותית לגבי אופי הממשל בה. הבית היהודי לא המציא את הגישה המצמצמת את תפקידם של הגורמים המשפטיים לכדי לבלרים, אבל אין ספק ששקד ויו״ר המפלגה נפתלי בנט שיכללו מאוד את הגישה הזו, שאחד מתומכיה האקדמאיים הבולטים הוא שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן. שקד אינה מציעה לעלות על בית המשפט עם דחפור די-9, כפי שהציע עמיתה לסיעה, ח"כ מוטי יוגב. אולם באמצעות חוק ההסדרה, שיאפשר הפקעת אדמות פרטיות של פלסטינים בגדה המערבית, וחקיקה המבקשת לאמץ בשטחים הכבושים את החוקים העוברים בכנסת, היא מבקשת לשנות את אופיה של החברה הישראלית על חשבון הבטחת הרוב היהודי ומעמד ישראל בעולם. כל הצעה שלה בנפרד יכולה להידון בפאנלים בתקשורת ביישוב הדעת, ותמיד יימצאו אנשים שיסכימו וכאלה שיתנגדו, אבל צירוף של כל הצעדים הללו יחדיו אינו יכול להשאיר את החרדים לדמוקרטיה הישראלית שווי נפש. זעקת השופטים בדימוס היא רק ההתחלה.