שלושה אשפוזים תוך שבוע ימים הפכו את הלחישות על מצבו הבריאותי המתדרדר של ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) לכותרות ראשיות. ביום ראשון בערב [20 במאי], בעוד עבאס מאושפז בבית חולים ברמאללה עם חום גבוה, דלקת באוזן וחשש לדלקת ריאות, אמר לאל-מוניטור מקור צבאי ישראלי בכיר כי על פי ההערכה בישראל לא נשקפת סכנה מיידית לחייו של ראש הרשות, אבל באותה נשימה הוסיף ש"אין ויכוח על זה שאנחנו נמצאים בישורת האחרונה שלו". שלא לציטוט מעריכים בישראל (הערכות המבוססות על דיווחי מודיעין) כי המנהיג הפלסטיני הקשיש, בן 82 וחצי, מעשן בשרשרת וסובל משורת בעיות רפואיות, יירד מהבמה כך או אחרת בטווח שבין חודשים ספורים לשנתיים. במילים אחרות, זה בדיוק הזמן להיערך לתקופה שאחריו.
בסוף השבוע האחרון שאלתי חמישה שרי קבינט בישראל מי להערכתם יירש את אבו מאזן. לאף אחד מהם לא היה שם או הערכה מסודרת. זוהי גם התמונה במודיעין הישראלי. בימי גסיסתו של יאסר ערפאת לא היה ספק שאבו מאזן הוא הבא בתור בסדר הירושה. בישורת האחרונה של אבו מאזן המונח הכי פופולארי זה "הכל אפשרי". ככל הידוע, הקבינט הישראלי לא ערך דיונים מסודרים בשאלה הקריטית הזו של הפרטנר הבא, אולי גם בגלל שמרבית חבריו לא מעוניינים בפרטנר כלשהו.
אבו מאזן עצמו לא תרם להעברה מסודרת של השלטון אחריו. ראש מנגנוני הביטחון מאג'ד פרג', המועדף על ידי האמריקאים ומוערך על ידי הישראלים, לא שובץ על ידי עבאס בעמדת זינוק להחלפתו בכל הקשור למוסדות אש"ף. עבאס, חושבים בישראל, מעוניין שיתגעגעו אליו. במצב הדברים ההערכה המקובלת ביותר בישראל היא כי אחרי אבו מאזן תיכנס הרשות הפלסטינית למאבק ירושה, ייתכן שיוקם טריומוויראט שלטוני וייתכן שאחד השמות החיוורים בסביבתו של המנהיג יקבל את התפקיד לפרק זמן מוגדר.
השמות המוזכרים בהקשר הזה הם מחמוד אל-עלול, שמונה אשתקד [פברואר 2017] לסגנו של עבאס באש"ף, או ראש הממשלה המכהן ראמי חמדאללה. יש כאלה המזכירים את שמו של סלאם פיאד, חלומו של הממשל האמריקאי הקודם ומי שמעמיד את "השלום הכלכלי" מעל השלום המהותי.
כך או אחרת, במערכת הביטחון הישראלית מודאגים מאוד מהיום שאחרי עבאס בו תיקלע הרשות הפלסטינית לתקופת מעבר רגישה כשברקע חמאס, המבקש להשתלט גם על הגדה המערבית. בתקופה הזו, מעריכים רוב המומחים, תתנהל הרשות הפלסטינית על ידי "קבוצה שלטונית", לאו דווקא מנהיג כלשהו.
מאחורי הקלעים, מדברים בישראל על ה"פיל" שבחדר: המחלוקת התהומית והאסטרטגית בין הדרג המדיני לדרג הצבאי בכל הקשור ליחס לאבו מאזן עצמו, עוד בחייו. בחודשים האחרונים נפתחה תחרות בקרב שרים ישראלים בכירים על הזכות להכפיש את אבו מאזן, לכנותו בשמות גנאי, לטעון כי הוא תומך טרור ואפילו מפעיל טרור, ולייחל להיעלמותו. את המגמה הזו הוביל בשנתיים האחרונות שר הביטחון אביגדור ליברמן, ולאחרונה הצטרפו אליו שרים רבים נוספים. הבולט שבהם הוא שר האנרגיה המתון יחסית ד"ר יובל שטייניץ.
מנגד, בדרגים המקצועיים - באגף המודיעין של צה"ל, בשב"כ וגם בצמרת מערכת הביטחון בכללותה, מהרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט ודרומה, חושבים אחרת לגמרי. בסדרה של שיחות עם רבים מבכירי המערכת הזו בחודשים האחרונים שמעתי נתונים אחרים על אבו מאזן: הדירקטיבה הברורה שלו להמשיך להילחם בטרור לא שונתה. הרשות ממשיכה להילחם בטרור, המנגנונים ממשיכים לשתף פעולה עם ישראל במלחמה בטרור, אחוז גבוה מאוד של פיגועי הטרור המסוכלים מקורו בשיתוף הפעולה הזה והכי חשוב: אבו מאזן הוא האיש שמונע מהכוח החמוש המאסיבי ביותר בשטחים, התנזים של פת"ח, להצטרף למעגל הטרור. "זה מה שהחזיק את המערכת עם הראש מעל המים בגל פיגועי טרור הסכינים בשנתיים האחרונות", אמר לאל-מוניטור גורם צבאי ישראלי בכיר, "רק האמירה הברורה הזו של אבו מאזן השאירה את רובו של הציבור הפלסטיני מחוץ למעגל האלימות".
מבחינת הצבא ומערכת הביטחון, זה העיקר. מבחינת הדרג המדיני, בקואליציה הימנית ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, העובדה שאבו מאזן מעז להילחם בישראל בתחום המדיני היא בלתי נסלחת. גם המשך תשלום המשכורות למחבלים, אסירים ורוצחים בכלא הישראלי נתפס בישראל כקאזוס בלי. במערכת הביטחון חוזרים ואומרים לדרג המדיני "עוד תתגעגעו לאבו מאזן". בדרך המדיני מגיבים באדישות. רק תנו להם להתגעגע.
סלידתו של ליברמן מאבו מאזן מיוחסת לקרבתו, על פי מקורות רבים בזירה המזרח תיכונית, לשני "גיבורים" פלסטינים אחרים: מוחמד דחלאן, הנע בין האמירויות לקהיר וצובר עוצמה, ולאיש הכספים המיתולוגי של יאסר ערפאת, מוחמד ראשיד. לליברמן תכניות אזוריות גרנדיוזיות הקשורות לשני אלה, או לפחות לאחד מהם, ולגורמים נוספים באזור כמו מצרים וסעודיה. עד כמה יש לתכניות הללו היתכנות, איש לא יודע. מה שברור זה, שליברמן מחכה ליום שאחרי אבו מאזן בקוצר רוח. "מה אתה רוצה, שהוא גם ישיר התקווה כל בוקר?", שאל אותו פעם האלוף הפורש יואב (פולי) מרדכי, מתאם פעולות הממשלה בשטחים, באחד הוויכוחים ביניהם. בסיומו לא נרשמה הסכמה.
נעלם נוסף במשוואה המסובכת הזו הוא מרוואן ברגותי, המרצה עונש של חמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנות מאסר על הובלת פיגועים במהלך האינתיפאדה השנייה [2005-2000]. ברגותי נהנה מפופולאריות רחבה ברחוב הפלסטיני ושמו הוזכר פעמים רבות באשר להנהגת הגדה ביום שאחרי אבו מאזן. כדי שזה יקרה, צריכה ישראל לשחרר אותו מהכלא. כדי שזה יקרה, צריך השלטון בישראל להתחלף. למרות שמועות וספקולציות שנשמעות בישראל בשבועות האחרונים, אין לאף אחד בצמרת המדינית כוונה לשחרר את ברגותי מכלאו. גם אם בנימין נתניהו יידע שרק ברגותי יכול למנוע מחמאס להשתלט על הגדה המערבית, ספק אם תהיה בו העוצמה הפוליטית להוביל מהלך של שחרור מנהיג פלסטיני פופולרי השייך, לכאורה, לזרם הפרגמטי יותר ברשות ולאש"ף, ואיננו איש חמאס. מכיוון שאף אחד לא רואה באופק אפשרות לשובו של השמאל לשלטון בישראל, עושה רושם שברגותי יבלה בכלא עוד שנים ארוכות.