ההיסטוריה תשפוט: הנעליים של בן גוריון גדולות על נתניהו

בתחילת כהונתו הרביעית של בנימין נתניהו כראש ממשלה, במארס 2015, החלה להישמע מאנשים בסביבתו השוואה בינו לבין דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון והמנהיג הישראלי הגדול ביותר בדורות האחרונים. בתחילה נראה היה שמדובר באנקדוטה בלבד שעסקה באפשרות שנתניהו יגבר על בן גוריון בימי כהונה רצופים כראש ממשלה. הכהונה השנייה של בן גוריון כראש ממשלה נמשכה 2,790 ימים רצופים, ונתניהו התקרב לשיא זה (ואכן שבר אותו בנובמבר 2016).

והנה, לפני מספר ימים, הפכה ההשוואה הנקודתית לטקסט עמוס ומפורט שנכתב בידי נתניהו ובו הופך בן גוריון לאמצעי להדגשת גדולתו של הכותב – ראש הממשלה נתניהו. מדובר במכתב שכתב נתניהו אל האב המייסד במלאת 70 שנה למדינה, שהתפרסם השבוע בעיתון "מקור ראשון" במסגרת פרויקט "מכתבים לדור המייסדים" והופץ על ידי נתניהו ברשתות החברתיות. למען האמת זהו רעיון שיווקי נחמד מצד עיתון הדגל של הימין, אך נתניהו הפך אותו לכלי תעמולה והאדרה ציני לטובת הצגתו שלו כגדול מנהיגי ישראל.

המכתב, שלצדו מופיעה תמונת בן גוריון כרקע לדמותו של נתניהו, הוא טקסט מרתק וחשוב משום שהוא חושף מהלך צופה פני עתיד מצדו של נתניהו בקרב על מורשתו. נתניהו בדרך מתוחכמת לא רק שמכניס את עצמו אל נעליו הגדולות של בן גוריון, אלא מבקש גם להאפיל על דמותו האייקונית במפעל הציוני.

כבר בתחילת המכתב מזכיר נתניהו כי הוא נציגו של המחנה הפוליטי "שבמשך שנים עמד מולך". הסאבטקסט כאן ברור: בסופו של דבר דרך הימין ניצחה והוא המחנה השולט, בעוד השמאל מצוי באובדן דרך.

נתניהו במכתבו אמנם מודה לבן גוריון על המעשה המנהיגותי שבהכרזת המדינה, אך ממהר לתאר עבור בן גוריון, שבוודאי מתהפך בקברו, את ההישגים העצומים אליה הגיע המדינה בהנהגתו של נתניהו בכלכלה ובהתעצמות צבאית. לא להאמין, נתניהו אפילו משגר לעבר בן גוריון המת מזה למעלה מארבעה עשורים [1973] עקיצה כאילו מדובר ביריב פוליטי אמיתי: "כלכלת ישראל עברה שינוי מפליג מאז ימיך בהנהגת המדינה...זה כעשרים שנה שאני מוביל מהפכה כלכלית במשק הישראלי: מכלכלה ריכוזית לכלכלה חופשית".

כבנו של היסטוריון נתניהו מבין שכעת, כשהוא בשלהי העשור השביעי לחייו וכשעתידו הפוליטי מעורפל והוא עשוי לרדת מהשלטון כמורשע בפרשות שוחד, זה הזמן להשפיע על האופן בו תיכתב מורשתו. כאיש שיווק מחונן שמצוי בקמפיין מתמיד, שייתכן כי בקרוב ינהל עוד מערכת בחירות, הוא מעמיד את עצמו מול אישיות דגולה, קונצנזואלית. הסאבטקסט כאן: אני בליגה של בן גוריון ואף עולה עליו.

הבעיה עם הטקסט הזה היא בחוסר האמינות המובנה בהשוואה בין שני אישים אלה. בן גוריון היה מנהיג בעל שיעור קומה בכל הנוגע ליכולת קבלת החלטות קשות, והוא אף קיבל רבות כאלה בחודשים הראשונים לאחר הקמת המדינה. נתניהו לעומתו לא יכול להתהדר באף החלטה מנהיגותית גדולה. יותר מכך, הוא מתקשה בקבלת החלטות ולעתים משנה אותן סמוך לקבלתן. רק לפני מספר ימים הוא שבר שיא אישי כאשר בתוך שעות ספורות ביטל את "הסכם המסתננים" עליו הכריז קודם לכן במסיבת עיתונאים כי חשש מבריחת האלקטורט מימין שזעם עליו [3 באפריל].

כראש ממשלה שמחזיק בתפקיד כל כך הרבה שנים, לא ניתן להצביע על רגע גדול, מכונן, בהנהגתו. למנחם בגין היה את הסכם השלום עם מצרים והפצצת הכור בעיראק; ליצחק רבין את הסכמי אוסלו; לאריאל שרון הייתה את תכנית ההתנתקות; ואפילו לאהוד אולמרט, שריצה עונש מאסר, יש ברקורד את השמדת הכור בסוריה.

פרופ' מיכאל בר זוהר, הביוגרף של בן גוריון, נוהג לספר על רגע ההחלטה הקשה מנשוא של בן גוריון – ההכרזה על הקמת המדינה, באופן שממחיש את המשא הכבד של המנהיג שנושא לבד בנטל. בן גוריון לקח אז סיכון עצום נוכח ההתנגדות בתוך מפלגתו ובקהילה הבינלאומית והתרחישים הקודרים של אנשי צבא, שהזהירוהו מהשמדת המדינה שעוד לא קמה על ידי כל צבאות ערב. בן גוריון היה עשוי לאבד את כל עולמו ולהירשם בהיסטוריה כמנהיג שהימר בטיפשות על גורל עמו.

נתניהו אינו חי בעולמות האלה. הוא לא תקף את הכור באיראן למרות שהגדירו כסכנה קיומית, לא עשה הסכם שלום והשקיע את שנותיו בביצור עוצמתה הצבאית של ישראל והתעסקות בענייני כלכלה, יחסי חוץ ותקשורת. מבלי להוריד מחשיבות אף אחד מהנושאים הללו, נתניהו – ועל כך תשפוט אותו ההיסטוריה – לא פעל כדי להבטיח את המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הוא העדיף לטמון את הראש בחול מול האפשרות להגיע לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, גם כאשר בשנים האחרונות צצו הזדמנויות אזוריות. נתניהו בחר לנטוש את המהלך המדיני ההיסטורי אף שהוא יודע היטב, שמדינת ישראל לא תוכל להמשיך לשלוט לאורך זמן במיליוני פלסטינים תחת כיבוש – הוא הסביר זאת ללא מעט אנשים אחרי שנאם את נאום בר אילן [2009]. זו המשימה הגדולה והקריטית המונחת לפתחו של מנהיג מדינת ישראל בדור הזה לצד הצורך בעוצמה צבאית.

מורשת היא עניין חמקמק, היא יכולה להשתנות בשל מאורעות מסוימים. לכן נתניהו יכול להמשיך לכתוב טקסטים המפארים אותו, מתארים מדינה אוטופית תחת הנהגתו ומצמצמים את מורשתו של בן גוריון, אבל הוא אינו יכול לשלוט באירועים או במבחן ההיסטוריה.