בהתייחסו להתחמקות המתמשכת מביצוע הוראת בג"ץ להרחיב את שטחי המחיה המצומקים של האסירים, הזכיר השבוע (19 במארס) שופט בית המשפט העליון, חנן מלצר, לבאי כוחה של המדינה, כי "פסק הדין הוא לא המלצה". מאחורי המשפט הזה מסתתרת תופעה חמורה שמכרסמת באבני היסוד של הדמוקרטיה הישראלית. במדינה דמוקרטית שומרת חוק, עקרון כיבוד פסקי דין של בתי המשפט ברור כשמש בצהרי יום. לא כך הדבר במדינה שבה ראש ממשלה מכהן משתלח חדשות לבקרים ברשויות אכיפת החוק. זה לא ברור מאליו כשבמקביל, ראש ממשלה לשעבר שזה עתה פשט את מדי האסיר, מטיל רפש בשופטים, בפרקליטים בכירים ובמבקר מדינה בדימוס.

אזרח מן השורה שמחליט להתעלם מהחלטה של בית משפט, יודע שהוא צפוי לשלם על כך בחירותו או בכספו ובשמו הטוב. פוליטיקאים מזהים בפסק דין שאינו עולה בקנה אחד עם מסרים פופוליסטיים הזדמנות לכותרת בעיתון. ראשי ממשלה ושרים שעושים פלסתר מפסקי דין מעולם לא נדרשו לשלם על כך בקלפי ואף לא בבנק. כך לדוגמה, איש מהם לא הכניס יד לכיסו כדי לממן את הוצאות המשפט בסך 20 אלף שקלים, שבית המשפט העליון פסק לטובת פלסטינים שעתרו נגד תוואי הגדר. בערכאה נמוכה יותר הטיל בית המשפט על המדינה לשלם לעותרים 50,000 שקלים. בדיון בעתירה של אותם פלסטינים ב-2009 אמרה נשיאת בית המשפט העליון אז, דורית ביניש, כי "המדינה עשתה דין לעצמה". גם היא מצאה לנכון לציין את המובן מאליו, באומרה כי "פסקי דינו של בית משפט זה אינם בגדר המלצות, וחובה על המדינה לכבדם ולקיימם במהירות וביעילות הדרושות, לפי נסיבות העניין".

בתזכיר מפורט שחיברה באותם ימים על אותה תופעה, כתבה עו"ד יהודית קרפ, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, כי הצטברות המקרים שבהם הממשלה נותנת יד לאי כיבודו של החוק ואף לביזויו, "מעלה את החשש שאין המדובר בכשלים מקריים ושוליים של הביורוקרטיה הממשלתית, אלא בתופעה חמורה של התעלמות שיטתית ומודעת מהחובה לקיים פסקי דין". קרפ הזהירה כי הדבר מהווה "איום מידי וממשי על הדמוקרטיה, על שלטון החוק ועל עקרון הפרדת הרשויות בישראל".

בהנחיה שפרסם בעקבות קבלת התזכיר של קרפ, כתב מי שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, כי ביצוע פסקי דין של בתי המשפט "הוא חובה בסיסית המוטלת על המדינה". הוא הדגיש ש"קיום פסקי דין שניתנו נגד המדינה מהווה מרכיב חיוני בבניית אמון הציבור בממשלה ובמוסדות המדינה".