בין לאס וגאס לגדה המערבית

אחרי שהפרשנים הישראלים מיצו את העיסוק בספקולציות בנוגע לקשר, כביכול, בין רוצח ההמונים מלאס וגאס לטרור האיסלאמי, התפנתה התקשורת לדון, עם שמץ של בוז מהול ברחמים, ב"קלות הבלתי נסבלת של גישה לנשק" בארה"ב. העיתונים הבליטו כי נשיא ארה״ב דונלד טראמפ  הסתפק באמירה: "נדון בחוקי הנשק בבוא הזמן".  דוברת הבית הלבן, שרה האקבי סנדרס, טענה כי "כעת זה לא הזמן לתקוף אישים או ארגונים, או לקיים את הדיון הפוליטי".  תשומת לבי נמשכה לביקורת של הסנאטור כריס מרפי מקונטיקט, כלפי עמיתיו  בקונגרס, ש"כל כך מפחדים משדולת חברות הנשק, עד שהם מעמידים פנים שאין דרך להתמודד עם המגפה הזו".

הקשר בין פיגועי טרור, פוליטיקה, כסף ואידאולוגיה אינו זר לישראל. גם כאן שדולות ואנשי עסקים, שהגרעין הכלכלי שלהם עטוף היטב בקליפה עבה של אידאולוגיה, תורמים את חלקם לאלימות. התרומה נעשית אמנם בעקיפין, אך היא חודרת למעמקי החברה הישראלית ואף חוצה את האוקיינוס. האנשים והגופים הללו אינם מספקים אמצעי לחימה לאויבי ישראל בצד הפלסטיני; הם מספקים אמצעים כספיים לאויבי הפשרה בצד הישראלי ולמפעל ההתנחלויות. גם אם הוא אינו לינארי לחלוטין, הקשר בין התנחלויות לכיבוש ובין כיבוש לאלימות ולטרור ברור לא פחות מהקשר בין התיקון השני לחוקה האמריקאית, המגן על הזכות לשאת נשק, לבין הממדים המפלצתיים של פיגועים בנוסח לאס וגאס.

איש לא חיבל בעשור האחרון במאמצים להגיע להסדר עם הפלסטינים והעמיק את הכיבוש יותר מראש הממשלה בנימין נתניהו, שהסתייע באיל ההימורים הלאס וגאסי, שלדון אדלסון, כדי לעלות לשלטון ולהישאר שם.  המיליארדר היהודי, הנשוי לישראלית, מחזיק בהשקפת עולם ימנית קיצונית, הגורסת שהפלסטינים הם עם מומצא. כספו הרב משמש לקידום פוליטיקאים ישראלים (ואמריקאים) השותפים לדעותיו. כסף פותח בפניו דלתות גם לצורך קידום עסקים מניבים.

בתחקיר שפורסם ב"ידיעות אחרונות" בספטמבר 2001, מסופר כי למחרת בחירות 1996, שבהן גבר על שמעון פרס בהפרש קולות זעום, התייצב נתניהו בפני הזוג אדלסון בירושלים, כדי להודות להם על התמיכה הכספית הנדיבה שלהם (כמיליון דולר) לקמפיין הבחירות שלו. בתחקיר שפורסם ב-2008 ב״ניו יורקר״ דווח כי בדצמבר 2007 נפגש אדלסון עם מנהיג ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן ומי שהיה אז יו"ר ש"ס, אלי ישי, כדי לשכנעם לפרוש מממשלתו של אהוד אולמרט. זמן קצר לפני כן הקים אדלסון את החינמון "ישראל היום", שזכה לכינוי "ביביתון" ונהפך לעיתון הנפוץ ביותר בישראל. באמצעותו מפיץ המיליארדר האמריקאי את דעותיו הקיצוניות של נתניהו וחבריו לממשלה. בעקבות פסיקת בג"ץ בעתירתו של העיתונאי רביב דרוקר, פורסם כי בשנים 2012 -2015 התקיימו בין נתניהו לאדלסון 120 שיחות. באותה תקופה שוחח ראש הממשלה עם עורך העיתון אז, עמוס רגב, לא פחות מ-230 פעם. לפני בחירות 2013 קיימו השניים (נתניהו ורגב) 15שיחות ב-19 ימים.

בלילה שבו אושר בקריאה טרומית חוק ״ישראל היום״, שנועד להגביל את תפוצתו, שוחח נתניהו עם בעלי העיתון שלוש פעמים. העברת החוק באותה הצבעה הייתה אחת הסיבות המרכזיות שהובילו להקדמת הבחירות לכנסת ה-20.

מאז פרסום שיחותיו של נתניהו עם מו"ל ידיעות אחרונות ארנון מוזס, בנוגע להגבלת תפוצתו של החינמון "ישראל היום", העביר הטייקון האמריקאי את תמיכתו למנהיג "הבית היהודי" נפתלי בנט.

אדלסון אינו איש העסקים הזר היחיד שבוחש בפוליטיקה הישראלית, במגמה לשמור על שלטון הימין ולמנוע פשרה עם הפלסטינים. הצלחתו של נתניהו להגיע לשלטון ב-1996 נזקפת במידה רבה לזכות קמפיין "נתניהו טוב ליהודים" שמומן בידי איש העסקים האוסטרלי יוסף גוטניק, אז מראשי חב"ד. לימים התנתק גוטניק מנתניהו, מאחר שהלה לא עשה די, לדעתו, כדי למנוע את ההתנתקות מרצועת עזה.

על פי התחקיר ב"ידיעות אחרונות", בפגישה עם אדלסון למחרת הבחירות הבטיח נתניהו לאיש העסקים האמריקאי כי לשכת ראש הממשלה תהיה תמיד פתוחה בפניו. ואמנם, לשכת ראש הממשלה וגם לשכות שרים אחרות היו פתוחות בפני איל ההימורים. השיחות עמם לא עסקו רק בנושאים אידאולוגיים. אדלסון והלוביסטים ששכר ניסו באותם ימים לשנות את חוק ההימורים הישראלי, באופן שיאפשר הקמת קזינו באילת או בים המלח, בשיתוף עם ירדן.

אסון לאס וגאס ממחיש את המחיר שהחברה האמריקאית משלמת עבור השתלטות בעלי הממון המחזיקים בעמדות קיצוניות על חייה. אין דבר שמפגין את חולשות המערכת החיסונית של הדמוקרטיה הישראלית, יותר מהשתלטות בעלי ממון קיצוניים אמריקאים או אוסטרלים על עתיד אזרחיה.