מורשת נתניהו: מפלג את ישראל, מאחד את הערבים

כבר בימי השלטון הרומי מילא הר הבית תפקיד מרכזי באסטרטגיית ״הפרד ומשול״. ״משמרת בית המקדש״ הופקדה בידי יוחנן הורקנוס השני, בעוד שיתר השלטון נמסר ל״טובי העם״. ראש הממשלה בנימין נתניהו יירשם בדפי ההיסטוריה כפוליטיקאי שעשה קריירה פוליטית מפוארת על גבי חומות של איבה, חומות שבנה בין אזרחי מדינת ישראל: בין ימין לשמאל, בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילונים, בין  אזרחים לפעילי זכויות אדם ועיתונאים. לעומת זאת, ההיסטוריה תזקוף לזכותו את אחת ההצלחות הגדולות באיחוד העולם הערבי והמוסלמי נגד ישראל והעם היהודי.    

במשך שנים ארוכות מנסים הפלסטינים, בהצלחה מוגבלת ביותר, לאחד את העולם הערבי והמוסלמי סביב מאבקם על זכותם להגדרה עצמית. בשעה שדגלי ישראל מונפים מעל עשרות מאחזים פולשניים חדשים בגדה, דגלי ירדן ומצרים מוסיפים להתנוסס על בנייני השגרירויות ברמת גן ותל אביב. מדינות המפרץ טרודות במלחמות עם תימן וקטאר; הסונים והשיעים עסוקים בשפיכת דמים הדדית; כשמחנה אבו מאזן ברמאללה מתפנה מהקרב נגד חמאס בעזה, הוא מחפש מחסה מפניו של מחנה מוחמד דחלאן. ולא אמרנו כלום על מלחמת הכל-בכל בסוריה ובעיראק.

לאורך אותן שנים נשאו הפלסטינים את עיניהם גם מערבה, לעבר וושינגטון ובירות אירופה המרכזיות. בצר להם, הם תלו את תקוותם בנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, שאינו מצליח לעשות סדר אפילו אצלו בבית. בארמון האליזה נכנס מנהיג שרוב מעיניו נתונים לארצו פנימה. קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל שקועה במערכת בחירות. לראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, יש צרות משלה עם האיחוד האירופי. גם קמפיין הבי-די-אס  מצליח רק באופן חלקי. על כל זמר שמדיר רגליו מישראל נוחתים כאן תריסר אחרים, זמרים, להקות ריקוד ותיאטרון. ואצלנו, אפילו מספר האמנים הישראלים - חוג שנחשב למעוז השמאל - שמסרבים להופיע בהתנחלויות, בטל בשישים לעומת מספר המופעים בהיכלות התרבות באריאל ובקריית ארבע.

והנה, אף שהנשיא הפלסטיני וחבורתו אינם צדיקים גמורים, מלאכתם נעשית בידי אחרים. ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו הסבה עבורם את המאבק הלאומי הדועך לעימות דתי דליק. היא מילאה בצייתנות את התפקיד שייעדו לה הרוצחים מאום אל-פחם. לא בכדי בחרו השלושה לבצע את זממם במקום הקדוש לכל המוסלמים (14 ביולי). מן המפורסמות היא שכל בדל של שמועת שווא על מזימה יהודית לנגוס בבכורה המוסלמית בחראם א-שריף, הופכת לצו 8 בקהילות מוסלמיות ברחבי העולם. תמונה אחת של מצלמת אבטחה ״יהודית״ אחת מוציאה לרחובות רמאללה, עזה, רבת עמון וקהיר יותר מפגינים מאשר אלפי מילים על מאות הרוגים פלסטינים בעימותים בשטחים או עשרות התנחלויות. גם המפגעים מאום אל-פחם ידעו שאין מקום דליק יותר בעולם.

הנושא הפלסטיני, ומסגד אל-אקצה במרכזו, חזר לראש סדר היום גם בכתבי הג'יהאד הגלובלי ובאתריו. בהזדמנות חגיגית זו, כש״אל-אקצה בסכנה״, אל-קאעידה קורא למאמיניו לחסל כל יהודי, אמריקאי או אירופאי שעומדים בדרכם למסגדים הקדושים.

ההחלטה החד-צדדית להציב את גלאי המתכות בכניסות להר הבית נגעה באחת הנקודות הרגישות ביותר של השכנים. האבסורד הוא, שבכך נתניהו פגע קשות ביומרתו להדגשת הריבונות הישראלית בהר הבית, שכן כל עוד שהשערים נעולים בפני מוסלמים - הם גם לא נפתחים לביקורי יהודים.

אך מצעד האיוולת של ראש הממשלה לא נעצר בחומות העיר העתיקה בירושלים. הוא הצליח להקים גשר של ברזל בין הפלסטינים משני עברי הקו הירוק. בסוף השבוע (27 ביולי) פורסם שנתניהו הציע למסור יישובים בוואדי ערה לפלסטינים, תמורת סיפוח ההתנחלויות למדינת ישראל. ראש הממשלה לא הכחיש. בכך הוא התפקד למפלגת הטרנספר הקיצונית, ישראל ביתנו, בראשותו של שר הביטחון אביגדור ליברמן, שזו אחת מתוכניות הדגל שלה. עכשיו שני הבכירים ביותר בדרג המדיני משחקים לידיהם של קנאי דת ומציגים את אזרחי ישראל הערבים שמבקשים להשתלב בחברה הישראלית, כאידיוטים שימושיים.    

סעיד אבו שקרה, שמציג אלה לצד אלה תערוכות של אמנים ישראלים ערבים ויהודים בגלריה לאמנות אותה הקים באום אל-פחם, העביר השבוע לאל-מוניטור עותק ממכתב קורע לב ששלח לראש הממשלה. להלן ציטוטים נבחרים מהמכתב. ״אני פונה אליך במכתב אישי זה בתור אדם שנולד וחי במדינה; אדם שמשפחתו נולדה כאן ושורשיה נטועים עמוק בתוך אדמתה; אדם שחשוב לו לבסס את עתיד הדורות הבאים; אדם שפועל שנים רבות למען מפגש רב-תרבותי ולמען איחוי הקרעים בתוך החברה בישראל; אדם שלא פעם התמודד עם משברי אמון מהקשים שידעה החברה בישראל, ועודנו ממשיך בנחישות רבה ובעקביות לפעול למען חיים משותפים״.

אבו שקרה מאשים במכתב את נתניהו בזריעת איבה בין יהודים לערבים. הוא מזכיר את אימרת ״הערבים מגיעים בכמויות אדירות אל הקלפי״ מהסרטון של נתניהו לפני בחירות 2015, ותוהה באירוניה מרירה ״אולי גם תוסיף שאום אל-פחם נוהרת לירושלים?״. הוא מסיים את מכתבו בהבטחה כי הוא ורבים מספור סביבו יוסיפו לעמוד בפרץ, כדי ליצור למען הדורות הבאים מציאות חדשה, שבה ערבים ויהודים יחיו יחדיו בשלום.

השאלה היא כמה דם יישפך עד אז במאבק הלאומי בין שני עמים, אשר בני עוולה ואיוולת הופכים לעימות בין שתי דתות.