שחיטתן של הפרות הקדושות
הנדידה ימינה של האלקטורט הישראלי, בעוד מערכת הביטחון ממשיכה לייצג עמדה מקצועית ולראות בראייה מפוכחת יותר את המצב הגיאופוליטי במזרח התיכון, הרחיקה את עם ישראל ממגניו. הישראלים עדיין אוהבים את חיילי צה"ל, אבל חושדים במפקדיו.
במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל, היה מעמדם של ראשי זרועות הביטחון שלה בדעת הקהל כמעט מקודש. ישראל היא אולי המדינה היחידה בעולם שנאלצת להילחם על קיומה על בסיס קבוע. הישראלים חיים במצור מתמשך, מוקפים אויבים שהיו רוצים לראות אותם מושלכים לים ויודעים היטב שללא עוצמתו של צה"ל, עליונותו של חיל האוויר ואיכותם של שירותי המודיעין, לא תוכל המדינה להתקיים ולו יום אחד בשכונה בה היא ממוקמת.
למן הרגע הראשון להקמת המדינה, לפני כמעט 70 שנה, מלבלב רומן סוער בין הישראלים לבין הגנרלים שלהם. הרמטכ"ל בישראל הוא דמות קונצנזואלית ויוביל כמעט תמיד את טבלאות הפופולריות בהפרש עצום. לא לחינם נתפסה עמדת הרמטכ"ל כמקפצה כמעט ודאית לעמדת הנהגה פוליטית עתידית. שני רמטכ"לים הפכו לראשי ממשלה בישראל, יצחק רבין ואהוד ברק, וגם אלוף אחד, אריאל שרון. היו זמנים בהם הישראלים ידעו בעל-פה את שמותיהם של כל אלופי המטכ"ל, ודגלונים עם תמונותיהם התנוססו בחגיגות יום העצמאות, כששמם נישא בפי כל.
הימים האלה חלפו, אבל גם בעידן המודרני נחשבו אלופי צה"ל, ראשי השב"כ, המוסד ובכירי הארגונים הללו, כאנשים הפופולריים ביותר במדינת ישראל, ובהפרש עצום מכל השאר.
אותם דברים אמורים גם לגבי שר הביטחון. מאז ומעולם, נחשבה עמדת שר הביטחון בישראל למקפצה אולטימטיבית להנהגה, ולכזו שכל המאייש אותה יוביל תמיד את טבלת הפופולריות מבין הפוליטיקאים. שר הביטחון בישראל הוא בדרך כלל בעל עבר צבאי מפואר, הוא לא עוסק בהבלי היום, לא מלכלך ידיו בפוליטיקה, לא מתעסק עם בירוקרטיה. שר הביטחון מסייר בין הבסיסים, מעניק דרגות, חמוש בדרך כלל בבטלדרס צבאי, משקפי שמש ואבק של כוכבים. גם היום, שנים לאחר מותו ולאחר שתדמיתו התנפצה אחרי מלחמת יום הכיפורים, נתפס שר הביטחון משה דיין, בעל הרטייה השחורה, כדמות המיתולוגית והנערצת ביותר בדברי ימיה של המדינה הצעירה.
