שחיטתן של הפרות הקדושות

במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל, היה מעמדם של ראשי זרועות הביטחון שלה בדעת הקהל כמעט מקודש. ישראל היא אולי המדינה היחידה בעולם שנאלצת להילחם על קיומה על בסיס קבוע. הישראלים חיים במצור מתמשך, מוקפים אויבים שהיו רוצים לראות אותם מושלכים לים ויודעים היטב שללא עוצמתו של צה"ל, עליונותו של חיל האוויר ואיכותם של שירותי המודיעין, לא תוכל המדינה להתקיים ולו יום אחד בשכונה בה היא ממוקמת.

למן הרגע הראשון להקמת המדינה, לפני כמעט 70 שנה, מלבלב רומן סוער בין הישראלים לבין הגנרלים שלהם. הרמטכ"ל בישראל הוא דמות קונצנזואלית ויוביל כמעט תמיד את טבלאות הפופולריות בהפרש עצום. לא לחינם נתפסה עמדת הרמטכ"ל כמקפצה כמעט ודאית לעמדת הנהגה פוליטית עתידית. שני רמטכ"לים הפכו לראשי ממשלה בישראל, יצחק רבין ואהוד ברק, וגם אלוף אחד, אריאל שרון. היו זמנים בהם הישראלים ידעו בעל-פה את שמותיהם של כל אלופי המטכ"ל, ודגלונים עם תמונותיהם התנוססו בחגיגות יום העצמאות, כששמם נישא בפי כל.

הימים האלה חלפו, אבל גם בעידן המודרני נחשבו אלופי צה"ל, ראשי השב"כ, המוסד ובכירי הארגונים הללו, כאנשים הפופולריים ביותר במדינת ישראל, ובהפרש עצום מכל השאר.

אותם דברים אמורים גם לגבי שר הביטחון. מאז ומעולם, נחשבה עמדת שר הביטחון בישראל למקפצה אולטימטיבית להנהגה, ולכזו שכל המאייש אותה יוביל תמיד את טבלת הפופולריות מבין הפוליטיקאים. שר הביטחון בישראל הוא בדרך כלל בעל עבר צבאי מפואר, הוא לא עוסק בהבלי היום, לא מלכלך ידיו בפוליטיקה, לא מתעסק עם בירוקרטיה. שר הביטחון מסייר בין הבסיסים, מעניק דרגות, חמוש בדרך כלל בבטלדרס צבאי, משקפי שמש ואבק של כוכבים. גם היום, שנים לאחר מותו ולאחר שתדמיתו התנפצה אחרי מלחמת יום הכיפורים, נתפס שר הביטחון משה דיין, בעל הרטייה השחורה, כדמות המיתולוגית והנערצת ביותר בדברי ימיה של המדינה הצעירה.

כל הדברים הללו משתנים במהירות לנגד עינינו בשנתיים האחרונות. שר הביטחון לשעבר, שהיה גם רמטכ"ל, משה (בוגי) יעלון, נמחק בדעת הקהל לאחר שתקף את מעשהו של החייל היורה בחברון אלאור אזריה. הציבור, ובעיקר הימין בישראל, לא סלחו לו על כי קרא להעניש את החייל, שירה במחבל גוסס.

דעת הקהל בישראל נדדה בשנים האחרונות ימינה. הציבור נעשה ימני יותר, השמאל הצטמק, הקשב למושגים כמו "תהליך השלום" או למצוקותיהם של הפלסטינים התמעט. הנושא משפיע מאוד על הפוליטיקאים, בעיקר בליכוד, שמתיישרים בהתמדה ימינה, בעקבות בוחריהם.

כך, למשל, כינתה בשבוע שעבר [23 ביולי] שרת התרבות הפופולרית מירי רגב את שירות הביטחון הכללי כ"הזוי", לאחר שהתברר כי השב"כ המליץ לקבינט להסיר את המגנומטרים שהוצבו בכניסות למסגד אל-אקצא. בעקבותיה הגיע יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן, שקבע בראיון רדיו כי השב"כ פחדנים, כל מה שהם רוצים זה לחזור הביתה בשלום.

עוד הוא מדבר, ועורך הדין יורם שפטל, מי שנחשב לאחד הפופולריים ביותר בשורות הימין הקיצוני, תקף את הרמטכ"ל, רב אלוף גדי איזנקוט, כינה אותו "עלוב נפש", וקבע כי "הוא לא משדר חיילות, הוא שמן כמו פקיד עירייה". שפטל אינו דמות פוליטית, אבל הוא נחשב גורו בימין הקיצוני, יש לו תכנית רדיו פופולרית והוא זה המוביל את ערעורו של החייל היורה אזריה, שהורשע בדין. דבריו על הרמטכ"ל ספגו ביקורת (שהביאה להתנצלותו), אבל הסערה הייתה מוגבלת. חלקים נכבדים מהציבור, בעיקר בימין, השתכנעו לאחרונה שהרמטכ"ל, כמו גם שאר ראשי זרועות הביטחון, הם בעצם חבורה של שמאלנים שמנסה להשפיע על ממשלת הימין "להיטיב את דרכיה".

מדובר במהפכה של ממש. היא החלה בחוק שהתקבל בישראל בעשור הקודם [2007], וכונה "חוק דן חלוץ". העומד מאחוריו היה לא אחר מאשר בנימין נתניהו. החוק קבע תקופת צינון של שלוש שנים (שמתארכת לארבע, אם מחשיבים גם את שנת ההסתגלות שמקבלים הגנרלים בישראל לאחר שסיימו את תפקידם) בין סיום השירות הצבאי או הביטחוני לבין יום הבחירות.

נתניהו רצה לחסום את הגעתם של גנרלים ומצביאים פופולריים למערכת הפוליטית, כדי שלא יהיה איום על מעמדו כראש ממשלה נצחי, והצליח. מערכת הביטחון הישראלית, שהייתה קרקע הגידול ואסם המנהיגות הגדול של המדינה לאורך 60 שנותיה הראשונות, נוטרלה. ארבע שנים אחרי השחרור, אף אחד כבר לא זוכר את עלילותיו של הגנרל שהשתחרר, ההילה מתפוגגת והאיום על המנהיגות המכהנת מצטמצם מאוד.

גם הביקורת שהלכה והתעצמה על תנאי השכר והפנסיה המופלגים לכאורה של משרתי הקבע בישראל, עשתה את שלה. כל זה, יחד עם הנדידה ימינה של האלקטורט הישראלי, בעוד צה"ל ושירותי הביטחון ממשיכים לייצג עמדה מקצועית ברורה ולראות בראייה מפוכחת יותר את המצב הגיאופוליטי באזור, הלכו והרחיקו את עם ישראל ממגניו. במציאות הנוכחית, הישראלים ממשיכים לאהוב את חיילי צה"ל בכל מאודם, אבל חושדים במפקדיו. שר הביטחון הוא לא יותר מדמות פוליטית הנתונה לביקורת לא פשוטה ולא נהנית מהספק. הרמטכ"ל יישפט על פי מעשיו. השב"כ צריך להתיישר עם הממשלה תחת שימור שיקול דעתו המקצועי. וכן הלאה.

יש שיגידו שאלה סממנים של מדינה נורמלית, מיליטריסטית פחות, ביקורתית יותר. במקרה של ישראל, לא בטוח שזו הדיאגנוזה הנכונה. פעם, הדרג המדיני בישראל היה צריך לרסן את הגנרלים, ששאפו כל הזמן לפעול, ליזום ואולי גם לסכן את המדינה בהרפתקאות צבאיות מיותרות. היום, המצב השתנה. הגנרלים הם אלה שצריכים להרגיע את המנהיגות הפוליטית, להסביר ולהדגים את הסיכונים, הבעיות הגיאופוליטיות והאינטרסים החשובים באמת.

כך או אחרת, ישראל השתנתה. הפרות הקדושות נשחטות בזו אחר זו, והעדר מרגיש חופשי לגמרי לדרכו. במזרח התיכון זה מסוכן.