במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל, היה מעמדם של ראשי זרועות הביטחון שלה בדעת הקהל כמעט מקודש. ישראל היא אולי המדינה היחידה בעולם שנאלצת להילחם על קיומה על בסיס קבוע. הישראלים חיים במצור מתמשך, מוקפים אויבים שהיו רוצים לראות אותם מושלכים לים ויודעים היטב שללא עוצמתו של צה"ל, עליונותו של חיל האוויר ואיכותם של שירותי המודיעין, לא תוכל המדינה להתקיים ולו יום אחד בשכונה בה היא ממוקמת.
למן הרגע הראשון להקמת המדינה, לפני כמעט 70 שנה, מלבלב רומן סוער בין הישראלים לבין הגנרלים שלהם. הרמטכ"ל בישראל הוא דמות קונצנזואלית ויוביל כמעט תמיד את טבלאות הפופולריות בהפרש עצום. לא לחינם נתפסה עמדת הרמטכ"ל כמקפצה כמעט ודאית לעמדת הנהגה פוליטית עתידית. שני רמטכ"לים הפכו לראשי ממשלה בישראל, יצחק רבין ואהוד ברק, וגם אלוף אחד, אריאל שרון. היו זמנים בהם הישראלים ידעו בעל-פה את שמותיהם של כל אלופי המטכ"ל, ודגלונים עם תמונותיהם התנוססו בחגיגות יום העצמאות, כששמם נישא בפי כל.
