חגיגות חמישים שנה לאיחוד ירושלים הן מצג שווא לאומי

"איננו יכולים לשיר שירי הלל לירושלים המאוחדת בזמן שמזרחה של ירושלים, שבה גרים 40 אחוז מתושבי העיר, הוא המרחב העירוני העני בישראל. אסור לנו לקבל את זה שבמלאת חמישים שנה לאיחודה של ירושלים, ירדה ירושלים, עיר הבירה של ישראל, לאחד האשכולות הסוציו-אקונומיים הנמוכים ביותר". שוב היה זה נשיא המדינה ראובן ריבלין, הפעם בטקס ממלכתי לציון 50 שנה לאיחוד ירושלים בגבעת התחמושת (24 במאי), ששבר את רצף הקלישאות מלאות הפאתוס בנאומים אחרים, ואומר לישראלים את הדברים כהווייתם.

ריבלין עשה זאת באומץ גם בטקס יום השואה בדיוק חודש לפני כן (24 באפריל). הוא הפציר בישראלים להפסיק להשתמש בזיכרון השואה כ"משקפיים בהם אנו רואים את העולם",  להיפרד מהנטייה להתקרבנות, ולאמץ נקודת מבט של זיכרון שמגיע מכוח פנימי ומביטחון עצמי.

השבוע, הנשיא ריבלין, איש הליכוד יליד ירושלים, הניח בפני הישראלים מראה לא מחמיאה על המתחולל בעיר הבירה. הוא לא דיבר על חלוקת העיר ולא פקפק לרגע בקשר ההיסטורי והרגשי של יהודים כלפיה, אבל הוא סיפר על יותר מ-300 אלף תושבי העיר הערבים, שחיים בשכונות במזרח העיר בעוני ובהזנחה. לא זכור נאום דומה באירוע כזה מצד אישיות ממלכתית, שמעז להעכיר את שמחת האירוע במסר כה חשוב וכה עגום.

חגיגות היובל לאיחודה של ירושלים עברו בשקט יחסי. הגופים המארגנים הרשמיים ניסו השנה להעניק לאירועים ממד ראוותני יותר, ולצורך כך אושרה הגדלת התקציב של הצעדה המרכזית - המכונה ״ריקוד הדגלים״ - מ-300 אלף שקל לחצי מיליון שקל. מספר שיא של 60 אלף בני אדם השתתפו בצעדה, שלראשונה מזה שנים עברה דרך הרחובות הראשיים של מזרח העיר. בשנים קודמות המשטרה מנעה זאת מחשש לאלימות בין הצועדים היהודים לתושבים הערבים. הפעם היא נערכה בכוחות מתוגברים כדי לאבטח את התהלוכה, שרבים ממשתפיה הם בני נוער מהציונות הדתית.

גם באתר גבעת התחמושת, אחד מסמלי הניצחון במלחמת ששת הימים, ביקשו לחגוג באופן מיוחד את שנת היובל לאיחוד העיר, והניפו מעליו את ״דגל ישראל הגדול בכל הזמנים״, בגודל 180 מ״ר ובמשקל 40 ק״ג. כמו במקרה של שמלת ירושלים של השרה מירי רגב על השטיח האדום בפסטיבל קאן החודש, זו הייתה הפגנת לאומיות מוגזמת שמעידה יותר על חוסר ביטחון במקום מאשר על זכותה של מדינת ישראל על העיר.

חמישים שנה אחרי איחוד העיר, מתרחשים בירושלים תהליכים עוצמתיים שצריכים להטריד את מנוחתו של כל ישראלי, מכל מחנה פוליטי ומכל דת. ההנהגה הפוליטית הנוכחית, גם זו מהשמאל-מרכז, אינה ממהרת לחשוף בפני הציבור את האמת על עיר הבירה: מאז 1967 האוכלוסייה הערבית בירושלים גדלה בשיעור גבוה יותר מהאוכלוסייה היהודית. 323 אלף איש (תושבי ירושלים הערבים) חיים בסביבה של עוני ובתנאי תברואה קשים. מדובר בבעלי מעמד של תושב מדינת ישראל שיש להם זכות הצבעה בבחירות המוניציפליות. אם יתארגנו פוליטית, יכולה להיות להם בעתיד השפעה רבה על זהות ראש עיריית ירושלים. לפי דו״ח האגודה לזכויות האזרח המבוסס על נתוני הביטוח הלאומי, 76 אחוז מהמתגוררים בשכונות הערביות נמצאים מתחת לקו העוני (83 אחוז מהילדים).

לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בירושלים יש 883 אלף תושבים, 63 אחוז מהם יהודים. גם ב-2017 נמשכה מגמת ההגירה השלילית ממנה. רק 21 אחוז מתושבי העיר מגדירים עצמם כחילונים.

השנה הזאת נפתחה בירושלים בשביתת עובדי עירייה, בהובלתו של ראש העיר ניר ברקת, שטען כי משרד האוצר מעכב העברת תקציבים לעיר הנמצאת בגירעונות. במשך ימים ארוכים תושבי העיר סבלו מערימות אשפה ברחובות וכאוס בעירייה.

בשנת 2016 השיק השר לשעבר חיים רמון תנועה בשם "להציל את ירושלים היהודית" הקוראת להיפרדות מהשכונות הערביות במזרח העיר. רמון טען בין השאר כי הדבר ישפר דרמטית את מצבה הכלכלי והביטחוני של ירושלים. בראיון לאל-מוניטור אמר אז כי התוכנית שהוא מציע תשפר את הביטחון כי יהיה גדר, ותועיל לדמוגרפיה כי ''ממצב של 60 אחוז יהודים מול 40 אחוז פלסטינים, אנחנו עוברים למצב של 80 אחוז יהודים מול 20 אחוז פלסטינים.'' בנוסף ציין רמון, שכיהן בעבר כשר לענייני ירושלים, שהמדינה תחסוך כך בין שניים לשלושה מיליארד שקל לשנה – כספים שהיא מעבירה לתושבי מזרח העיר כתקציבי ביטוח לאומי וחינוך. הכסף הזה, הוא הסביר, יסייע להפוך את ירושלים לעיר משגשגת ולא גירעונית.

התנועה של רמון לא הצליחה לסחוף קהל משמעותי אחריה, גם בגלל סדקים פנימיים, אבל בעיקר כי הפוליטיקאים מהשמאל-מרכז ועד הימין הפכו כל ויתור בירושלים לטאבו.

מאז הסכמי אוסלו ומתווה קלינטון, סוגיית חלוקתה של העיר עלתה על שולחן המו"מ עם הפלסטינים יותר מפעם אחת. בקווים כללים, מדובר על העברת שכונות ממזרח ירושלים לפלסטינים ועל הסדרת האחריות על המקומות הקדושים. בקיץ 2000 יצא ראש הממשלה אז, אהוד ברק, לוועידת קמפ דיוויד בארה״ב עם יו״ר הרשות יאסר ערפאת. ברק הניח שם על השולחן את חלוקת העיר. סקרי דעת קהל הראו לו אז שבתמורה לקץ הסכסוך הישראלים יהיו מוכנים לוויתורים בעיר הבירה שלהם.

ב-2008 נתן ראש הממשלה אהוד אולמרט הצעה נדיבה יותר לפלסטינים. בראיון לשבועון ניוזוויק ב-2009 גילה אולמרט כי הציע לאבו מאזן את התוכנית הבאה: "האגן הקדוש" ייוותר ללא ריבונות, ותנהל אותו ועדה רב-לאומית שחבריה יהיו סעודיה, ירדן, ישראל, הפלסטינים וארצות הברית.

גם בתוכנית חילופי השטחים של יו״ר ישראל ביתנו ושר הביטחון, אביגדור ליברמן, נכללות השכונות הערביות במזרח העיר. אולם מלבד ליברמן, בשנים האחרונות כמעט כל הפוליטיקאים המכהנים חוששים לדבר על חלוקת העיר מחשש שיואשמו בציבור בחוסר פטריוטיות. זאת אף שלכולם ברור, כי מדובר בתנאי הכרחי בכל הסכם שלום עם הפלסטינים.