המפייס הלאומי? כך הפך לפיד לאלטרנטיבה לנתניהו

לכל אורך ימי המשבר הקואליציוני שהתחולל בחודש מארס [2017] סביב תאגיד השידור הציבורי, הקפיד יו"ר "יש עתיד" ח"כ יאיר לפיד שלא לסטות ממשמעת הקמפיין שגזר על עצמו בשנה האחרונה: ממלכתיות בכל מחיר.

בעוד יו"ר האופוזיציה ח"כ יצחק הרצוג התרוצץ בין גורמים פוליטיים בניסיון חסר סיכוי לגבש ממשלה חלופית, וטרח להודיע על כך בראיונות לתקשורת, לפיד לא רק שהרחיק את עצמו מהיוזמה, אלא גם הסתייג ממנה וביטל את היתכנותה.

"אני לא אוהב משחקים פוליטיים", הכריז לפיד בראיון לאתר "וואלה" בשיאו של המשבר [23 במארס], והסביר: "אם הממשלה נופלת – נלך לבחירות, אם הממשלה לא נופלת – לא נלך לבחירות. כאן משחקים ב'נדמה לי', אבל מהותית אין שום אפשרות להציג ממשלה חלופית. לא תוקם פה ממשלה על חוד קולה של חנין זועבי, אני חושב שזה לא לגיטימי שהיא תקבע את גורלה של ישראל".

אמירות אלה של לפיד הן נגזרת של אסטרטגיה מדויקת ומוקפדת. אסטרטגיה שהפכה אותו בחודשים האחרונים למועמד מוביל לראשות הממשלה, זה שניצב בכל הסקרים ראש בראש מול בנימין נתניהו ומאיים על ההגמוניה השלטונית שלו.

כקמפיינר ממושמע, לפיד לא ניצל את המשבר הפוליטי החריף כדי לחבוט בנתניהו כפי שעשו כל מנהיגי מפלגות האופוזיציה. הוא לא נסחף אחריהם, אלא נצמד חזק לתדמית מנהיג המפלגה הממלכתי – זה שאינו מעוניין לקחת חלק בתעלולים פוליטיים של השמאל, אינו חושש מבחירות ומשדר ביטחון. על הדרך הוא שרבב את שמה של הח"כית הערבייה זועבי, באופן המרחיק אותו מהשמאל ומהערבים ומחזק את היותו בבסיסו איש ימין.

בכל תקופת המשבר הקואליציוני לפיד הקפיד להמשיך ולדבוק בסדר היום שלו. כך למשל ב-24 במארס, בעיצומו של המשבר, הוא פרסם פוסט המגנה את המועצה לזכויות אדם של האו"ם ונפתח במילים: "הטירוף נמשך". לפיד המשיך בהתקפה חריפה על המועצה וכתב: "מועצת זכויות האדם של האו"ם התכנסה בסוף השבוע בז'נבה. היא קיבלה תשע החלטות גינוי. ארבע החלטות גינוי על כל מה שמתרחש בעולם – סוריה, איראן, דרום סודן, צפון קוריאה, וחמש החלטות נגד ישראל. אתם קולטים? הם גינו את ישראל, דמוקרטיה מופלאה, הוגנת, שומרת חוק, שנאבקת על קיומה, יותר פעמים מאשר את כל העולם ביחד! אף מילה כמובן לא נאמרה על הפלסטינים. על ההסתה האנטישמית...".

הלאומיות, הפטריוטיות ואהבת ישראל הן חלק מהותי באסטרטגיה של לפיד שאמורה להנחית אותו בלשכת ראש הממשלה: המלחמה ב-BDS, ההתקפות על "שוברים שתיקה", החרם על עיתון "הארץ" וסיפוריו בכל הזדמנות על הבית הלאומי ליכודי בו גדל. לפיד פיצח את הישראליות המיינסטרימית, בדיוק כמו שנתניהו פיצח את הימין הישראלי. בעוד נתניהו משתמש ברטוריקה מפלגת בין שמאל לימין, לפיד גילה שהרטוריקה המאחדת היא מעיין המנדטים שלו. מי שבבחירות 2013 נישא על גבי מלחמתו בחרדים וזכה ל-19 מנדטים, מנסה כעת בכל דרך לאחות את הקרע בינו לבינם כחלק מאסטרטגיית הפיוס.

בסקר שנערך עם תום המשבר הקואליציוני ופורסם ביום שלישי בערוץ 10 [4 באפריל], התברר שהתנהלותו ה"ממלכתית" של לפיד שיפרה עוד יותר את מאזן המנדטים שלו. בסקר זה מפלגת יש עתיד זוכה ב-29 מנדטים לעומת 27 מנדטים לליכוד בראשות נתניהו. בנוסף, לפיד ממשיך להשתפר בנתוני ההתאמה לראשות הממשלה (18%), והוא השני אחרי נתניהו שזוכה ל-23% בלבד.

מה שיוצא דופן בהישג הזה הוא העובדה שלפיד כלל אינו מחזיק בתפקיד יו"ר האופוזיציה. כוחו בכנסת הנוכחית הוא בסך הכל 11 מנדטים, ולמרות זאת הצליח להתבסס כאלטרנטיבה לנתניהו – לא אלטרנטיבה מדינית משמאל, לפיד הרי מקפיד כאמור על רטוריקה מדינית ימנית, אלא אלטרנטיבה לסגנון המפלג של נתניהו ולעייפות הציבור ממנו, מהשחיתות שדבקה בו ומתעלוליו הפוליטיים.

באסטרטגיה של לפיד בולט הפער בין זהירותו המופלגת שלא לפגוע אישית בנתניהו – לפיד אינו מוכן לתקוף את ראש הממשלה בסלוגנים אגרסיביים, כפי שנהג בעבר; וקריצתו לימין ולחרדים – הוא עושה הכל כדי לקרב אליו את יו"ר ש"ס אריה דרעי, האיש שנגדו טען בעבר כי כעבריין מורשע הוא אינו יכול לכהן כשר הפנים; לבין השפה המפלגת בה הוא נוקט כלפי השמאל. זו הנוסחה שהיועץ האמריקאי היהודי מרק מלמן גיבש עבורו, והיא מוכיחה את עצמה.

לא מעט גבות מורמות בפליאה נוכח נסיקתו העקבית של יו"ר יש עתיד הממעט להתבטא בנושאים שבמחלוקת. לפיד קוטף כעת את פירותיו של קמפיין שטח יסודי אותו הוא מוביל בעצמו מדי ערב כמעט לאורכה ולרוחבה של הארץ, עם דגש על מעוזי ליכוד. ההופעות של לפיד מושכות תמיד קהל גדול, אחרי הכל מדובר ב"סלב" שיודע לתת שואו. יש לו פרזנטציה קבועה פחות או יותר של כעשרים דקות בה הוא הוא פורס את תוכנית שבע הנקודות של יש עתיד, ואחר כך הוא עונה על שאלות הקהל. לפיד מפגין הומור עצמי ויחס אישי ולא מתנשא, וגם באירועים הללו מקפיד להיצמד לממלכתיות ולפזר מסרים של אחדות.

לפעילות הזו, על פי הסקרים, יש אפקט מצטבר על אנשי ליכוד הנחשבים לימין לייט. הם רואים בו אלטרנטיבה לנתניהו, משהו חדש ואחר עמו יוכלו לחיות בשלום. המגמה הזו, אם תתגבר, עשויה להיות שובר השוויון בין הגושים בבחירות הבאות.