דילוג לתוכן העיקרי

בישראל וברשות הפלסטינית בטוחים – שביתת האסירים תיכשל

כל הסימנים מצביעים על כישלונה הצפוי של שביתת האסירים הפלסטינים. בעוד רבים מהם העדיפו מלכתחילה לא להצטרף אליה, ברשות הפלסטינית אף לא יאפשרו עצרות והפגנות המוניות למען השובתים כדי לא לחזק את ברגותי.
gaolpalestine.jpg

בתום היום השלישי לשביתת הרעב של האסירים הפלסטינים שיזם ומוביל בכיר אסירי הפת"ח מרוואן ברגותי [19 באפריל], בישראל וברשות הפלסטינית בטוחים שלא כצעקתה. הערכתם היא, שככל שינקפו הימים ויתברר לברגותי שהתמיכה בשטח אינה גורפת, השביתה תדעך מעצמה.

עם הכרזת שביתת הרעב על ידי ברגותי לפני כשבועיים [24 במארס], חששו בישראל כי לקריאתו יצטרפו כל 3,500 אסירי פת"ח, המהווים למעלה מחצי מכלל האסירים הביטחוניים הכלואים ועצורים בישראל. אבל על פי נתונים שפרסם שירות בתי הסוהר הישראלי (שב"ס), רק 1,187 אסירים שובתים רעב. עתה מתברר שרק כ-800 מאסירי הפת"ח נענו לקריאתו של ברגותי, ואליהם הצטרפו כ-400 מאסירי חמאס והחזית העממית בלבד. לדברי מקור בשב"ס ששוחח עם אל-מוניטור, רבים מהאסירים הפלסטינים השובתים נענו לקריאה בלב לא שלם, וספק רב אם יתמידו בשביתת הרעב. הוא כינה אותם "שובתים לייט", כלומר אסירים שפתחו בשביתת רעב אך הסיכוי שיתמידו בה הוא אפסי.

"לא מדובר כאן באסירים עם רמת סיבולת ומשמעת אישית גבוהה, כפי שראינו אצל העצירים המנהליים שהתמידו בשביתת רעב מאה ימים ויותר, על אף שהיו בסכנת חיים", אומר המקור. לדבריו, רבים נגררו לשביתה בעל כורחם מחשש שייראו בעיני ברגותי ואנשיו כמפרי שביתה.

אבל דווקא אסירים הנחשבים "חזקים", אשר צברו מעמד במהלך השנים בכלא, החליטו מראש שהשביתה נדונה לכישלון ונותרו בחוץ. "בסופו של יום אפשר לראות שרוב האסירים הפלסטינים העדיפו להישאר מחוץ למעגל השובתים. הם הבינו שיוזמיה, כלומר ברגותי, הלכו כמה צעדים רחוק מדי", אומר המקור בשב"ס.

זו אינה הסיבה היחידה לכך ששביתת האסירים נדונה לכישלון. בניגוד לדימוי שלה, קבוצת האסירים הביטחוניים איננה מגובשת ומאוחדת סביב הנהגה אחת. הפיצול הפוליטי והמתחים השוררים בין הפלגים השונים בתוך תנועת הפת"ח אינם פוסחים גם על האסירים. בין כותלי בתי הכלא מתקיים אותו פיצול ממש ואותם מתחים בין הפלגים, בדיוק כפי שקיים בשטחים. קבוצה אחת תומכת במנהיגותו של אבו מאזן, וקבוצה גדולה לא פחות רואה במוחמד דחלאן את מנהיגה. קבוצת התמיכה של מרוואן ברגותי היא דווקא הקטנה מכולם. רוב האסירים הפלסטינים לא פגשו את ברגותי בכלא מעולם, וספק אם הם רואים בו מנהיג בעל שיעור קומה שיש ללכת אחריו באש ובמים.

בנוסף, בקרב קבוצה גדולה של אסירים התעורר החשד שמטרות השביתה כפי שהציגן ברגותי אינן מצדיקות שביתת רעב המונית, שספק רב אם תוביל לשיפור תנאי כליאתם. הם חושדים כי זו נועדה בעיקר לחזק את מעמדו הנחלש של ברגותי מחוץ לכלא. בוועידת הפת"ח שהתקיימה בבית לחם לפני כחודשיים [פברואר 2017], ברגותי, הרואה את עצמו כיורשו של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, לא נבחר לסגנו, כאשר גם מועמדים אחרים המזוהים כתומכיו של ברגותי נדחקו לשוליים ולא זכו לקבל תפקידי מפתח בתנועה.

מקור בכיר בתנועת הפת"ח אומר לאל-מוניטור, כי הצלחתה של שביתת האסירים תלויה בקבלת תמיכה המונית מהציבור הפלסטיני. "ללא הפגנות תמיכה ענקיות המורל של השובתים ידעך, והם לא יצליחו לאלץ את הישראלים לקבל את האולטימטום שהציבו", הוא אומר.

לדבריו, אבו מאזן ובכירי הרשות הפלסטינית לא יתנו לשביתת האסירים להשפיע על השטח ולא יאפשרו עצרות והפגנות המוניות שישבשו את הסדר הציבורי בשטחי הגדה ויזרעו כאוס. אבו מאזן אפשר אמנם לקיים עצרת גדולה לציון יום האסיר (17 באפריל – יום פתיחת השביתה), אבל כל עוד השביתה נמשכת האסירים לא יזכו לתמיכה ועידוד של הרשות הפלסטינית. בשטח אף יינקטו צעדים שמטרתם שמירה על "מדד תמיכה" סביר.

אבו מאזן אינו מעוניין ששביתת האסירים תצא מכלל שליטה, ועוד יותר מכך אינו מעוניין שברגותי ייצא מחוזק ממנה. לדברי המקור הפלסטיני, בעת הזאת יו"ר הרשות אינו מעוניין באווירה "מתוחה, אלימה ומיותרת", והוא מרוכז כולו בנושאים המדיניים העומדים על הפרק, לרבות פגישתו המתוכננת עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בתחילת החודש הבא [מאי] בוושינגטון. זו צריכה להתקיים בתנאים אופטימליים חיוביים, ולכן ההוראה שניתנה לראשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים היא לאפשר הפגנות תמיכה צנועות בשטחים אבל למנוע עצרות גדולות שעלולות לצאת משליטה, וודאי למנוע בכוח עימותים עם צה"ל שעלולים לדרדר את השטח למציאות ביטחונית שאבו מאזן אינו מעוניין בה.

ברגותי, אומר המקור, טיפס על אילן גבוה מאוד והוא עשוי בתוך ימים ספורים לגלות כי עומדות בפניו שתי מכשלות שימנעו ממנו לכופף את הישראלים ולזכות בתהילה בה הוא חפץ. האחת, חוסר התלהבות של אסירי הפת"ח שכפי הנראה חוששים שתנאיהם יורעו; המשוכה השנייה והיותר משמעותית, העדר תמיכה גורפת של הציבור הפלסטיני בשביתת האסירים, על אף שסוגיית האסירים מאחדת את החברה הפלסטינית כולה.

ברגותי במהלך ריצוי עונשו בכלא הישראלי לא הפנים את העובדה שהזמנים השתנו. בימי האינתיפאדה השנייה [2005-2000], כשהיה מנהיג התנזים ועמד בראש הפגנות גדולות שהפכו לעימותים אלימים עם צה"ל, צעירים רבים הלכו אחריו. עכשיו מנהיגי הפת"ח, פעילי השטח, כבר אינם עוד מודל להערצה. רבים בציבור הפלסטיני מטילים ספק בכוונותיהם של הפוליטיקאים מכל הפלגים, וספק אם הצעירים שלא הכירו את ברגותי בתהילתו באמת מאמינים ששיפור תנאי האסירים עומד לנגד עיניו יותר מהשאיפה לחזק את מעמדו לקראת הקרב על ירושת אבו מאזן.

More from Shlomi Eldar

Recommended Articles