הסורים מביעים ״זעם עמוק״ על חלקה של טורקיה במלחמה

״למה הטורקים עשו לנו דבר כזה?״

פהים טשטקין מדווח שסורים רבים מאשימים את טורקיה, בעבר בת-ברית קרובה של דמשק, בפרוץ המלחמה שגבתה את חייהם של 400 אלף איש, על פי האו״ם ואומדנים עצמאיים.

טשטקין, בעל טור ב״טורקיה פולס״ של אל-מוניטור, מדווח מדמשק: ״קשה היום להיות טורקי בסוריה. איש לא יטריד אותך, יעליב או יתקוף אותך, זה נכון, אבל לכל אחד יש מה לומר על אנקרה, שהפכה מידידה לאויבת״.

לדברי טשטקין, ״קבוצה של חברים קבעה חגיגה בבית-קפה, וגם הבעלים הצטרף ללקוחות בריקודים. אבל כשגילה שהם טורקים, הוא לא התאפק ופנה אליהם בחריפות רבה, בעיצומה של החגיגה. 'עד לפני שש שנים הייתי מעריץ גדול של [הנשיא הטורקי רג'פ טאיפ] ארדואן, והמדינות שלנו היו מיודדות', אמר האיש. 'חבר טורקי שנהג לבוא וללכת, ביקש ממני להיזהר, הוא אמר לי שלא הכול ורוד כמו שזה נראה. מסתבר שהוא צדק, ושטעינו טעות קשה. למרות כל זה, אני מאחל רק טוב לעם הטורקי, אבל הנזק שגרם לנו ארדואן יגיע למרבה הצער גם לטורקיה׳״.

הסורים מפקפקים ביכולתה של טורקיה לרסן את ארגוני הטרור החמושים שפועלים בסוריה. ״התקשורת הבינלאומית עסוקה אמנם בהפסקת האש״, מדווח טשטקין, ״אבל קשה לומר שזה מעורר התרגשות רבה בדמשק - לא בשל אדישות, אלא משום שאין כמעט אמון ביכולתה של טורקיה למלא את מחויבותה ולרסן את הארגונים החמושים. והארגונים שמקשים במיוחד על הצבא הסורי הם ג'ייש פתח אל-שאם והמדינה האיסלאמית (דאעש), שהודרו מהסכם הפסקת האש. בקצרה, בדמשק קיימת תחושה שהפסקת האש טובה יותר מכלום, אך רחוקה מאוד מלעקור את הבעיות מהשורש״.

בדמשק רווחות גם השמועות שארדואן ונשיא סוריה בשאר אל-אסד עשויים להיפגש בפגישת הפסגה הצפויה להתקיים באסטנה שבקזחסטן. ״לדברי הסורים״, כותב טשטקין, ״קשה להם לעכל את המחשבה על כך שאסד יישב ליד אותו שולחן עם הנשיא הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן. אבל גם אם השניים יחברו זה לזה למען האינטרסים הלאומיים והדיפלומטיה, הסורים טוענים שתהיה זו תבוסה לארדואן, ולא לאסד״.

טשטקין מציין: ״מבחינתם של תושבי דמשק, המלחמה היא טילים קטלניים שנורים במפתיע מאזורי הכפר, הפסקות חשמל ומים שהופכות את החיים לבלתי-נסבלים, מחירים מאמירים, חיפושים בעמדות ביקורת שמאטות את התנועה ומעל שני מיליון עקורים שנמלטו מאזורי המלחמה. ובכל זאת, העיר ממשיכה לתפקד, וחיי החברה והכלכלה עדיין תוססים״. המלחמה באזורים שממערב לדמשק הובילו למשבר מים, המשפיע על חמישה מיליון וחצי תושבים בבירה ובסביבותיה.

טשטקין מדווח מחאלב, שם ביקר בשבוע שעבר בכיר באו״ם, אשר תיאר את ההרס כ״בל ישוער״, והוא מוסיף וכותב: ״נתקלתי בזעם עמוק כלפי טורקיה. כשאנשים שמעו שאנחנו טורקים, הם הקשיחו עמדות. השאלה העיקרית שחזרה על עצמה הייתה ׳למה הטורקים עשו לנו דבר כזה?׳״.

טשטקין גילה ש״המשטרה הצבאית של רוסיה שלחה לחאלב בעיקר צ'צ'נים. כל 250 החיילים הם מנאמניו של מנהיג הצ'צ'נים רמזן קדירוב״. לדברי טשטקין, הידע שלו בנבכי הקווקז סייע לו בשיחות עם אחד החיילים הצ'צ'נים. ״אמרתי לו, 'אה, אז אתה שירתת תחת שמיל בסאייב'. הוא נלחץ, וסימן לי בידו לשתוק. בשנים 1993-1992, רוסיה סבלה בשקט את בסאייב, שגייס מתנדבים מהקווקז והשתתף בקרבות באבחזיה. לימים, הצטרף בסאייב למאבק למען עצמאות צ'צ'ניה, ונלחם ברוסים. במלחמה השנייה בין רוסיה לצ'צ'ניה, התפצלו כוחותיו של בסאייב; כמה מהם חברו לקדירוב, ואחרים המשיכו להילחם ברוסים ואף ייסדו את אמירות הקווקז. שתי הקבוצות הפכו לאויבות מושבעות. כמה מחברי אמירות הקווקז הצטרפו לג'בהת אל-נוסרה (כיום ג'ייש פתח אל-שאם) ולמדינה האיסלאמית (דאעש) בסוריה. כעת, חייליו לשעבר של בסאייב הם בני בריתו של המשטר הסורי, נגד חבריהם לשעבר. זה לא היה חכם במיוחד לחלוק מלון עם החיילים הללו: למחרת, הפך החיפוש אחר מלון חדש למשימה הראשונה על סדר היום״.

תיאורו של טשטקין מספק עדות ממקור ראשון ומפיהם של הסורים עצמם באשר לתפקידם של ג'ייש פתח אל-שאם ושל ארגונים חמושים אחרים, נקודת מבט שנזנחה לא פעם בנרטיב הפשטני של ״המשטר נגד המורדים״, שקידמה התקשורת הממוסדת סביב הסכסוך. ״מה שראיתי בחאלב זעזע אותי עמוקות. זה הפך כמעט חסר-משמעות לשאול מי אחראי ולמה״, כותב טשטקין.

עבאדי מבקש לאתחל את הקשרים עם טורקיה וסעודיה

ראש ממשלת עיראק חיידר אל-עבאדי מבקש לשפר את היחסים עם שכנותיה של עיראק, לשם התמיכה באחדות ארצו, למען המאבק באיום המשותף מצד המדינה האיסלאמית (דאעש), וכן כדי לשמר את היציבות בעיראק עם הבסתו של ארגון הטרור, כפי שמדווח עלי מאמורי.

יחסי עיראק וטורקיה הגיעו לטונים צורמים במיוחד בשל נוכחותם של כוחות טורקיים בבאשיקה – כוחות שעל פי דיווחים נמצאים שם כדי להכשיר לוחמים נגד דאעש - אך נדמה שלעת עתה המצב נרגע מעט, בעקבות ביקורו של ראש ממשלת טורקיה בינאלי יילדרים בבגדד ב-7 בינואר. במסיבת עיתונאים משותפת, תמך יילדרים ב״שלמותה הטריטוריאלית״ של עיראק, ואילו עבאדי הצהיר: ״בקשתה של עיראק לנסיגת החיילים הטורקים מבאשיקה התקבלה״.

מאמורי מצטט מקור במודיעין, ולפיו ״ההתקרבות האחרונה בין עיראק לטורקיה היא תוצר של מאמץ מתמשך מצד קהיליית המודיעין לפתור סכסוכים בין שתי המדינות מאחורי הקלעים, בתמיכתו ובהנחייתו של עבאדי״.

המקור העיראקי סיפר למאמורי על המאמצים האפשריים לחידוש הקשרים עם סעודיה. יום לאחר שפורסם מאמרו של מאמורי באל-מוניטור, דווח ברויטרס ששר החוץ העיראקי איברהים אל-ג'עפרי העביר מסרים בין ריאד לטהרן, בניסיון להפיג את המתיחות.

מאמץ שכזה מצד עבאדי עשוי לספק את הניצוץ הדרוש לחידוש הדיאלוג בין האיראנים לסעודים בנושאים אזוריים. הקרע בין איראן לסעודיה העמיק בעקבות המשברים בסוריה, בבחריין, בתימן ובעיראק. הסיכוי לשיפור היחסים בין שתי המדינות ספג מכה בשבוע שעבר, עם מותו של נשיא איראן לשעבר האייתוללה אכבר האשמי רפסנג'אני, מקברניטי ההתקרבות בין טהרן לבין ריאד.

בראיון בלעדי שהעניק לאל-מוניטור ב-2015, אמר רפסנג'אני: ״אין לנו סכסוך מהותי עם סעודיה וגם לא עם שאר מדינות ערב, שהרי כולן מוסלמיות, ובהתאם לחוקה אנחנו נותנים עדיפות לשיתוף פעולה איתן. הסעודים אמנם תמכו בסדאם [חוסיין] במלחמה שכפתה עיראק על איראן, אך ההדורים יושבו בינינו מהר מאוד, במיוחד לאחר שהגיבו בחיוב למדיניות הדטאנט של איראן בתום המלחמה, ואף שיתפו איתנו פעולה. ההרג [של עולי רגל איראנים] במכה [בשנת 1987] היה אחת מהסיבות לחילוקי הדעות בינינו, אבל גם זה יושב בהוראת האימאם [האייתוללה רוחאללה חומייני], כי תמצית [היחסים בינינו] איננה נובעת מאיזשהו סכסוך [מהותי]... האירועים האחרונים באזור, כלומר בסוריה, בעיראק, בתימן ובבחריין, הם כמה מהנושאים שהעמיקו את הפער. כמובן שאם ממשלת איראן [ועמיתותיה] יחליטו לפעול יחדיו, לא יהיה קשה להחזיר את המצב לקדמותו. אפשר לדעתי ליצור נורמליזציה במהלך אחד מהיר, למען העולם המוסלמי כולו. אני באמת מאמין שזה אפשרי״.

עלי האשם כותב שיחסי איראן וסעודיה סבלו בעיקר ממה שהוא מכנה ״חוסר אמון בנחיצותה של ההתקרבות [בין השתיים]״. הוא מוסיף וכותב: ״יש סיבות נוספות למתיחות. אלמנט מרכזי אחד שחסר הוא יציבות אזורית. אלמנט חסר נוסף הוא כוחות פוליטיים שיעזו לנקוט יוזמה, למרות ההשלכות. המאבק האזורי כבר איננו פוליטי, וגם לא מונע ממניעים כלכליים. דמם של אלו שנלחמים למען איראן ושל אויביה באזור נשפך בשם האל - ועל כן נדמה שכל פתרון עתידי נתון בידי האל״.