האם מורשת השלום של פרס יורדת לטמיון?
עקיבא אלדר ודאוד כותאב מהרהרים במורשתו של הנשיא לשעבר שמעון פרס, שלדברי אלדר ״נטע מעט תקווה״ לשלום; הסקופ בעניין הסרת הסנקציות מעל הבנקים של איראן נזקף לזכותו של אל-מוניטור.
אלדר מייחס לפרס תרומה אדירה להפיכתה של ישראל למעצמה צבאית אזורית, למובילה בתחום ההיי-טק וגם ל״אי של יציבות בלבו של ים מזרח תיכוני סוער״. פרס היה האדריכל של הסכמי אוסלו עם הפלסטינים, שבזכותם קיבל את פרס נובל לשלום ביחד עם יצחק רבין ויאסר ערפאת, ושבעקבותיהם נחתם גם הסכם השלום עם ירדן ב-1994.
למרות ההישגים הרבים, ״פרס לא זכה לתרגם את העוצמה הזאת לשלום״, כותב אלדר. ״המשא ומתן שניהל עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד ב-1996, לאחר רצח רבין, הגיע למבוי סתום. [ראש הממשלה] אריאל שרון היה זה שהוביל את צה״ל ואת המתנחלים אל מחוץ לגבולות רצועת עזה. שני ראשי ממשלה, אהוד ברק ואהוד אולמרט, היו קרובים הרבה יותר ממנו להסכם קבע עם הצד הפלסטיני״.
אלדר מצר על כך שמאמצי השלום האחרונים של פרס ״הסתיימו במפח נפש״, כשאת שנותיו הארונות העביר חתן פרס נובל לשלום כמליץ יושר של נתניהו, או ״כמסביר הבינלאומי של ממשלות הימין״.
אין זה מפתיע שהתגובה הפלסטינית למותו של פרס לא השתוותה לשבחים שהרעיפו מנהיגי העולם בהספדים שנשאו בעקבות מותו של הנשיא וראש הממשלה לשעבר.
