בנאומו בפני העצרת הכללית של האו"ם ביום שלישי (20 בספטמבר), נשיא מצרים, עבד אל פתאח א-סיסי, הציע לישראלים ולפלסטינים ללמוד מ"הדוגמה הנפלאה" של השלום הישראלי-מצרי. אכן, חוזה השלום הראשון שנחתם בין ישראל למדינה הערבית החשובה ביותר הווה בשורה משמחת לשני העמים. אך "הדוגמה הנפלאה" הזאת רשומה כפרק עגום בטרגדיה של כרבע מיליון בני אדם שנושלו מבתיהם ושזרים מעבדים את אדמותיהם. מצרים הנחילה אכזבה מרה לרבבות מבני העם הערבי - פלסטינים שנעקרו מבתיהם בגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים ביוני 67׳. כ-250 אלף בני אדם, שמנו אז כרבע מתושבי השטחים, רבים מהם פליטי 48׳, הושלכו למחנות פליטים במדינות ערב השכנות (בנוסף לכ-100 אלף פליטים סורים מרמת הגולן). מצרים מכרה אותם בנזיד עדשים.

בהסכם קמפ דיוויד שנחתם בספטמבר 1978 התחייבה מצרים להקים ועדה מתמדת ביחד עם ישראל, ירדן והמינהל העצמי בשטחים, שתגבש עקרונות להכנסתם של בני אדם "שעזבו את השטחים ב-67׳״. הדבר הותנה בנקיטת "אמצעים נחוצים כדי למנוע אנדרלמוסיה ואי סדר". כדי למנוע אי הבנות - הסעיף הנשכח הזה אינו מתייחס לבעיית פליטי 48׳, שהדיון בפתרונה נדחה למשא ומתן על הסדר הקבע. כלומר, לימות המשיח. זאת אף זאת, ב-1948 המניע לאיסור על שיבת הפליטים הפלסטינים היה הרצון לצמצם את מספרם של הלא-יהודים במדינת ישראל הצעירה ודלילת האוכלוסייה. לעומת זאת, מ-1967 ואילך נשללת מהעקורים הזכות לחזור למקומות שאינם בתחום הריבוני של ישראל.

הועדה המתמדת של ספטמבר 1978 נהפכה למנגנון למסמוס החלטה 237 של מועצת הביטחון מ-14 ביוני 1967 - שתבעה מישראל לאפשר לתושבי השטחים שברחו במהלך המלחמה לשוב לבתיהם. כעבור 15 שנה שורבבה בעיית עקורי 67׳ להסכם אוסלו, שנחתם בספטמבר 1993. בדיון שהתקיים בכנסת בינואר 1995 הזהיר חבר הכנסת מיכאל איתן, ממתוני הליכוד, מפני פירצה שתאפשר את כניסתם לשטחים של העקורים וצאצאיהם, כ-800 אלף בני אדם. סגן שר החוץ, יוסי ביילין, הסביר כי "פשוט העתקנו בדיוק את המשפט שמופיע בהסכם קמפ-דייוויד, שמדבר על כך שוועדה מרובעת תקבע את הפרמטרים להחזרת העקורים". ממשלת רבין, וכל הממשלות שבאו אחריה, המשיכו במסורת המסמוס.

בניגוד ל"טיהור האתני" המדומיין של בנימין נתניהו, עקורי 67׳ הם "דוגמה נפלאה" לטיהור אתני אמיתי. ד"ר אבי רז מאוניברסיטת אוקספורד, שחקר את הנושא, מתאר זאת בהרחבה בספרו The Bride and the Dowry: Israel, Jordan, and the Palestinians in the Aftermath of the June 1967 War. ההיסטוריון יליד ישראל מתאר כיצד חיילים ישראלים קראו ברמקולים ובשידורי רדיו לפלסטינים לעזוב מייד את בתיהם וירו מעל ראשיהם כדי להמריצם להסתלק. כעשרים כפרים ועיירות לאורך הקו הירוק נהרסו באופן חלקי או מלא ורבים מתושביהם חצו את הנהר לכיוון מזרח. בעיר העתיקה של ירושלים גולחה שכונת המוגרבים הסמוכה לכותל המערבי, שב-130 בתיה חיו 650 בני אדם. מאות עקורים שניסו לחצות בסתר את הנהר נורו למוות. בעקבות מחאות בינלאומיות ולחץ אמריקאי, אישרה ישראל את בקשתם של 14 אלף מתוך 170 אלף עקורים שביקשו לשוב לגדה.