בנאומו בפני העצרת הכללית של האו"ם ביום שלישי (20 בספטמבר), נשיא מצרים, עבד אל פתאח א-סיסי, הציע לישראלים ולפלסטינים ללמוד מ"הדוגמה הנפלאה" של השלום הישראלי-מצרי. אכן, חוזה השלום הראשון שנחתם בין ישראל למדינה הערבית החשובה ביותר הווה בשורה משמחת לשני העמים. אך "הדוגמה הנפלאה" הזאת רשומה כפרק עגום בטרגדיה של כרבע מיליון בני אדם שנושלו מבתיהם ושזרים מעבדים את אדמותיהם. מצרים הנחילה אכזבה מרה לרבבות מבני העם הערבי - פלסטינים שנעקרו מבתיהם בגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים ביוני 67׳. כ-250 אלף בני אדם, שמנו אז כרבע מתושבי השטחים, רבים מהם פליטי 48׳, הושלכו למחנות פליטים במדינות ערב השכנות (בנוסף לכ-100 אלף פליטים סורים מרמת הגולן). מצרים מכרה אותם בנזיד עדשים.
בהסכם קמפ דיוויד שנחתם בספטמבר 1978 התחייבה מצרים להקים ועדה מתמדת ביחד עם ישראל, ירדן והמינהל העצמי בשטחים, שתגבש עקרונות להכנסתם של בני אדם "שעזבו את השטחים ב-67׳״. הדבר הותנה בנקיטת "אמצעים נחוצים כדי למנוע אנדרלמוסיה ואי סדר". כדי למנוע אי הבנות - הסעיף הנשכח הזה אינו מתייחס לבעיית פליטי 48׳, שהדיון בפתרונה נדחה למשא ומתן על הסדר הקבע. כלומר, לימות המשיח. זאת אף זאת, ב-1948 המניע לאיסור על שיבת הפליטים הפלסטינים היה הרצון לצמצם את מספרם של הלא-יהודים במדינת ישראל הצעירה ודלילת האוכלוסייה. לעומת זאת, מ-1967 ואילך נשללת מהעקורים הזכות לחזור למקומות שאינם בתחום הריבוני של ישראל.
