ימים אחדים לפני שחתם על הסכם אוסלו שאלתי את שמעון פרס, אז שר החוץ בממשלת יצחק רבין, כיצד היה רוצה שההיסטוריה תזכור אותו. "כמי שתרם לכך שישראל תהיה חזקה מספיק כדי לעשות שלום", הוא ענה. פרס משאיר מאחוריו מדינה עם הצבא החזק ביותר במזרח התיכון ותעשיית היי-טק מהחזקות בעולם. בזכותם של פרס ובני דורו, ישראל היא אי של יציבות בלבו של ים מזרח תיכוני סוער. הוא החל להוציא את ישראל מלבנון וחילץ את כלכלתה מאינפלציה תלת ספרתית דוהרת. פרס סלל לרבין את הדרך להסכם אוסלו, שהוביל להסכם השלום עם ירדן, וחיזק את מעמדה של ישראל בבירות העולם.
פרס לא זכה לתרגם את העוצמה הזאת לשלום. מדינת ישראל לא נהנתה מפרי עמלו. על הסכם השלום עם מצרים חתם מנחם בגין, זמן קצר לאחר בחירות 1977 ששמו קץ לשלטון המערך. המשא ומתן שניהל עם נשיא סוריה, חאפז אל-אסד, בשנת 1996, לאחר רצח רבין, הגיע למבוי סתום. אריאל שרון היה זה שהוביל את צה"ל ואת המתנחלים אל מחוץ לגבולות רצועת עזה. שני ראשי ממשלה, אהוד ברק ואהוד אולמרט, היו קרובים הרבה יותר ממנו להסכם קבע עם הצד הפלסטיני.
