היתרון של נתניהו על ברק במריבה על הסכם הסיוע

בעיצומו של עוד ראיון לוחמני שראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, העניק לתקשורת ביום חמישי האחרון (15 בספטמבר), הוא נשאל על ידי המגישה יונית לוי בערוץ 2 אם טענותיו כי הסכם הסיוע הביטחוני בין ארה״ב לישראל הוא ״גרוע״, מבוססות על מידע קונקרטי שהועבר אליו.
ברק השיב לה כמי שמנפנף ממנו זבוב טורדני: "אני עוסק מזה 30 שנה באופן קרוב בכל המשאים ומתנים למעט בשלוש השנים האחרונות… אני יודע היטב מה חושבים בארץ ובוושינגטון ואני יודע שהיה יכול לקבל 4.5 מיליארד ומגע הרבה יותר עמוק עם המודיעין האמריקאי מהמעקב אחרי איראן, שיח ענייני עם הנשיא על סנקציות אפשריות ואפילו אופציה צבאית - כל זה היה על השולחן".

השאלה של לוי הייתה במקומה, והתשובה שניפק ראש הממשלה לשעבר לא בדיוק שיכנעה את הצופה שהוא יודע משהו אחר.

מעל לדבריו של ברק ריחפה התחושה שמדובר בסך הכל באג'נדה פוליטית של ראש ממשלה לשעבר, אשר מאותת בחודשים האחרונים שהוא מעוניין לשוב ולהתמודד על הנהגת המדינה.

למעשה, מאז יום חמישי בלילה, עת פורסמו בכלי התקשורת המקומיים ציטוטים מטורו של ברק בוושינגטון פוסט על כך שמעשיו חסרי האחריות של ראש הממשלה בנימין נתניהו מול ממשל אובמה ערערו את ביטחונה של ישראל, הוא לא חדל לירות בכל התותחים הכבדים. מאולפן מבוסטון הוא התראיין לכל ערוצי הטלוויזיה ותחנות הרדיו בישראל, ובפיו הסבר מורכב ופתלתל על כך שנתניהו יכול היה להשיג עוד שבעה מליארד דולר בהסכם הסיוע.

ההסכם, שנחתם ביום רביעי, מבטיח לישראל סיוע ביטחוני בסכום כולל של 38 מיליארד דולר לעשר שנים. סכום זה הוא הסיוע הגבוה ביותר שקיבלה ישראל מאז ומעולם. אלא שבהובלת ברק נעשה ניסיון לקבע נראטיב אחר. בהתבסס על יחסיו המעורערים של נתניהו עם נשיא ארה״ב ברק אובמה ועל הטינה שיש בממשל האמריקאי כלפיו ראש הממשלה הישראלי, נטען כי מדובר בעצם בהסכם רע - נקמה של אובמה בנתניהו רגע לפני שהוא מסיים את תפקידו.

אלא שאחרי כל הראיונות והמאמרים מצד מתנגדי ההסכם, כלל לא היה ברור על מה מסתמכות טענותיהם, ומדוע על הציבור להאמין להם ולא לנתניהו ואנשי המקצוע, בראשם מ''מ היועץ לבטחון לאומי יעקוב נגל שדחה בתוקף את הביקורת. הוא הסביר שהטענה לפיה ניתן היה לקבל שבעה מיליארד דולר נוספים מנותקת לגמרי מהמציאות: ''תקציב הביטחון האמריקני עומד במגבלות חוקיות ועובר קיצוצים. גם ההצעה שהגיעה מצד גורמים בקונגרס, שרצו לתת כמה שיותר סיוע לישראל, היתה בהיקף של 3.4 מיליארד ב-2017 – לאור המגבלות בתקציב האמריקני. כך שההערכה שניתן היה להוסיף שבעה מיליארדים להסכם הסיוע היא חסרת כל בסיס עובדתי ומקצועי". 

בהמשך הצטרפו אל ברק קולות נוספים שזכו לכותרות וראיונות נרחבים בכלי התקשורת. אחד הבולטים שבהם היה הפרופ' עוזי ארד, בעבר אחד מיועצי נתניהו הקרובים שכיהן גם כראש המועצה לביטחון לאומי שלו. ארד הסביר ש"ביבי שגה בשיפוט וכתוצאה מכך פעל בצורה שגויה".

ב״ידיעות אחרונות״ לא החמיצו את ההזדמנות לנגח את נתניהו, ובטור שפרסם האלוף (מיל׳) עמוס ידלין ביום ראשון (18 בספטמבר) הוא כינה את ההסכם "החמצה אסטרטגית".

מה שמייחד את הביקורת הקטלנית כלפי נתניהו הוא העובדה שכל מי שהשמיע אותה הינו יריב פוליטי שלו. ברק, זה כבר אינו סוד, נמצא בעיצומו של ניסיון כושל לקאמבק, שכולל אזהרות מעל כל במה על מסוכנותו של נתניהו לביטחון ישראל. העובדה שהציבור אינו רוצה בחזרתו, ושעד לפני שנים מעטות ברק עצמו היה יד ימינו של אותו ראש ממשלה ״מסוכן״, לא מסייעות לו להעביר את המסר. ידלין היה בבחירות האחרונות מועמד המחנה הציוני לתפקיד שר הביטחון, ועוזי ארד סוחב שק מלא טינה אישית כלפי הבוס לשעבר וממילא דבריו אינם בעלי אפקט ציבורי.

מכנה משותף נוסף לכל הדוברים הוא מחסור בעוקץ אמיתי בטענותיהם. איש מהם לא טוען שהסיוע קוצץ. ובעצם סכום הסיוע בהסכם הנוכחי עלה לשיא. הם טוענים שההסכם יכול היה להיות יותר טוב.

אל מול גלי הביקורת, הצליחו נתניהו ואנשיו להדוף בקלות רבה את הטענות הללו ולהכתיב את סדר היום שלהם. נתניהו לא חרג ממנהגו, ובפוסט ארוך שכתב בעמוד הפייסבוק שלו עקץ את ברק ואת יתר מבקריו: ״אני שומע כל מיני רעשי רקע ודיסאינפורמציה על ההסכם. אני מבקש להבהיר: מעולם לא הוצע לנו יותר. לא הוצע לנו יותר כסף, אפילו לא דולר אחד, ולא הוצעו לנו טכנולוגיות מיוחדות. אלו סילופים ובדיות של גורמים אינטרסנטיים, או שהם אינם מצויים בעובדות או שהם מסלפים את העובדות, והם גם כמובן משדרים כפיות טובה, וזה בעיניי הדבר העצוב ביותר, כפיות טובה אל מול ידידתנו הגדולה והטובה ביותר, ארצות הברית״.

סיוע מכיוון בלתי צפוי קיבל נתניהו מיו"ר האופוזציה יצחק הרצוג, שגם הוא מבין דבר או שניים ביחסי ישראל-ארה"ב. בראיון לגלי צה"ל הוא ליגלג על ברק ועל הביקורת שמתח על ההסכם: ״הוא יושב בבוסטון ומחלק ציונים. אני מציע להירגע… זו לא המציאות". גם להרצוג יש כמובן מניע פוליטי. ברק הוא יריב בתוך המחנה. ואילו הציבור במקרה הזה התקשה להחליט באשר למידע בו הולעט מטעם אנשים בעלי מניעים פוליטים. לנתניהו היה על כן קל להדוף את הנארטיב הנגדי גם אם בגללו הוחמצו שבעה מיליארד דולר בסיוע ביטחוני.