המקל של ליברמן

ביום ראשון [21 באוגוסט] התפוצצה רקטת קסאם שנורתה מרצועת עזה, במרכז העיר שדרות. למרבה המזל לא היו נפגעים, אך נגרם נזק משמעותי לאחד המבנים. הקסאם הפר שקט יחסי ממושך בעיר שדרות ובעוטף עזה ושיבש את ההכנות של התושבים לפסטיבל מוזיקה גדול שנפתח באותו ערב. מאז מבצע "צוק איתן" בקיץ לפני כשנתיים [2014], פחת מאוד ירי הרקטות מרצועת עזה, ועדיין מדי פעם "מטפטף" קסאם בודד לעבר ישראל, המשוגר בדרך כלל על ידי ארגונים "סוררים" הפורחים ברצועה מתחת לרדאר של חמאס.

ביום ראשון אחר הצהריים הגיבה ישראל במהירות: טנק ירה פגז או שניים לעבר מטרת חמאס בבית חנון ומטוס ללא טייס ישראלי ששהה באותו זמן מעל עזה, ירה אף הוא ירי סמלי לעבר מטרה כזו או אחרת. עד כאן, הכל שגרתי, במסגרת כללי המשחק ששורטטו בדם ואש בשנתיים האחרונות: גם אם מטפטפת רקטה בודדה או כמה רקטות, ישראל מגיבה מיד בירי משלה והשקט חוזר בתוך כמה שעות.

אבל אז, בלילה, קרה משהו חריג לגמרי: חיל האוויר פתח בתקיפה נרחבת של כ-50 יעדי חמאס ברחבי הרצועה. הדי הפיצוצים נשמעו לאורך כמה שעות בצד הישראלי של הגבול. התקיפה הייתה ארוכה, ממוקדת, והסתמכה על מודיעין איכותי במטרה לפגוע פגיעה אמיתית ביכולות מודיעיניות של חמאס. היא הפתיעה מאוד את הנהגת חמאס ברצועה, שהורגלה למציאות הקודמת בה ישראל מגיבה על ירי סמלי בירי סמלי משלה. מה עומד מאחורי התגובה החריגה של ישראל?

אביגדור ליברמן, הוא העומד מאחוריה. שר הביטחון הישראלי הטרי מנסה להגדיר את עצמו מחדש. לפני כמה ימים [17 באוגוסט] הוא הציג את תכנית "מקלות וגזרים" למדיניות מול הפלסטינים ביהודה ושומרון. הוא מודע היטב להבדל התהומי בין הצהרותיו כאיש אופוזיציה לוחמני, תקיף ונטול עכבות, למעשיו המתונים והמדודים כשר ביטחון. התקשורת והסאטירה בישראל עושים בשבועות האחרונים מליברמן קציצות. שוב ושוב משודרים איומיו, שהושמעו כשהיה מחוץ לקואליציה, כגון הצהרתו כי יהרוג את איסמעיל הניה תוך 48 שעות אם לא יוחזרו גופות חללי צה"ל הנעדרים, ועמדותיו בעניין משפטו של החייל היורה בחברון. כל אלה אופסנו בנפטלין ובצנצנות פורמלין כשנכנס ליברמן למשרד הביטחון והגשים את חלום חייו. הפרא אדם נעלם, המדינאי המחושב והשקול חזר.

עכשיו, ליברמן מנסה לתקן: התקיפה הישראלית החריגה ברצועת עזה מהווה איתות ברור: כללי המשחק משתנים. ישראל לא תבליג יותר על "טפטופים". חמאס אחראי וריבון מלא ברצועה, ישראל לא מתעניינת בארגונים סוררים או בסלפים למיניהם. אם חמאס לא יאכוף את השקט, ישראל תגיב בעוצמה.

בזמן שהמאמר הזה נכתב, עדיין אין לדעת מה תהיה, אם תהיה, התגובה הפלסטינית על התקיפה הישראלית הנרחבת. יום לפני האירוע הציג חמאס במצעד בעזה רקטות חדשות מתוצרתו והתפאר כי הוא מקים כלא צבאי זהה לבתי הכלא הישראלים, שישמש לכליאת שבויים ישראלים בעתיד. יכול להיות שגם ההתלהמות הזו פעלה את פעולתה על עצביו הרגישים של ליברמן, שמנסה להמשיך לתחזק את עמדתו הלוחמנית, מבלי לשלם עליה מחיר מדיני או בינלאומי.

את "מקלות וגזרים" הציג ליברמן במטרה לבדל את עצמו מהמדיניות של קודמו, משה (בוגי) יעלון. התכנית היא פרי ויכוח לא קל בין ליברמן לראשי צה"ל, ובהם הרמטכ"ל גדי אייזנקוט, שנאלץ לאחרונה להבליג לא מעט פעמים אל מול מהלכים תזזיתיים שבאים מהדרג המדיני מעליו. כך היה כשפורסמה ההודעה התמוהה של "משרד הביטחון" על דברי הנשיא אובמה לפני כשבועיים [5 באוגוסט], וכך גם בדרישותיו של ליברמן להדק את האחיזה ביהודה ושומרון ולהכביד את היד נגד פלסטינים העוסקים בטרור. אייזנקוט מייצג גישה אחרת, הדוגלת בהרגעת השטח, הכלת האלימות ופעילות כירורגית ככל האפשר נגד הפלסטינים העוסקים בטרור.

במסגרת תכניתו של ליברמן נצבעו שטחי הגדה בצבעים "ירוק" ו"אדום". כפרים, ערים ועיירות מהם לא יוצא טרור לישראל, ייחשבו שטחים "ירוקים". הם יקבלו הטבות, הקלות ופיתוח כלכלי, כולל מסדרון כלכלי בין יריחו לירדן, היתרים לבניית אזורי תעשייה ושלל פיתויים נוספים. אזורים מהם יוצא טרור לכיוון ישראל,  ייצבעו באדום וצה"ל יכביד עליהם את ידו, כולל הטלת סגרים, כתרים, שלילת אישורי עבודה בישראל, וכו'.

ההודעה המפתיעה ביותר שלו, במסגרת התכנית, הייתה כוונתו להקים ערוצי הידברות אלטרנטיביים בין ישראלים לפלסטינים, שיעקפו את הרשות הפלסטינית ובעיקר את אבו מאזן, בו רואה ליברמן יריב אסטרטגי שישראל צריכה לעשות הכל על מנת להחליפו.

ליברמן לא מפרט על איזה מגעים הוא מדבר ופעילותו בתחום לאורך השנים האחרונות לוטה בערפל. יחד עם זאת, ברור כי לליברמן יש שורה של אנשי שיח בצד הפלסטיני, חוץ ממוחמד דחלאן עליו כבר פורסם בעבר. כשמנסים להפנות את ליברמן לכל מאמצי העבר של ישראל לייצר מנהיגות פלסטינית חלופית, הוא לא מתרשם. ישראל מעולם לא הצליחה במשימה הזו ותמיד התגעגעה למנהיגי העבר, מהם סלדה בזמן אמיתי. ההיסטוריה, מבחינת ליברמן, לא חייבת לחזור על עצמה. העובדה שאבו מאזן ממשיך לשמור על שיתוף פעולה ביטחוני הדוק עם ישראל ולסייע ללחימה בטרור, אינה מעלה או מורידה מבחינת שר הביטחון הישראלי מאומה. הוא מאמין שביום שאחרי אבו מאזן אפשר יהיה למצוא בגדה המערבית מנהיגות חלופית אמיצה יותר, איתה תוכל ישראל לייצר הידברות אמיתית. זוהי, לפחות, עמדתו הרשמית.

במערכת הביטחון יש מי שחוששים שליברמן, בדיוק כמו נתניהו, יעדיף השתלטות של חמאס גם על הגדה המערבית, כדי להוכיח באופן סופי שאין פרטנר, אין עם מי לדבר ועל מה, והכל כלאם פאדי.