גם ריבלין לא פרטנר

ליותר מזה בנימין נתניהו לא יכול היה לצפות. בתוך פחות משבוע שני מנהיגים רמי דרג מתייצבים לצדו. תחילה נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, חבר לצוות הדוברים של ראש הממשלה. הנשיא הפופולרי הצטרף למסע הדה-פופולריזציה של הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס (אבו מאזן), בקרב הציבור הישראלי. ספק אם נתניהו היה מצליח לנמק טוב יותר את ההתנגדות ליוזמה הצרפתית, מכפי שריבלין עשה זאת בנאומו באולם הפרלמנט האירופי בבריסל ב-22 ביוני.

כעבור חמישה ימים נתניהו סגר את עסקת הפיוס עם נשיא  טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, השותף של ישראל במאבק נגד האיחוד האירופי. סיום המשבר עם טורקיה הגיע בזמן -  בפתח חופשת הקיץ הממושכת. הישראלים, יהודים כערבים, ישובו לנהור בהמוניהם למלונות "הכל כלול" באנטליה. זו דרך בטוחה למחוק מזיכרונם כמה עולים מלונות הפאר החביבים על בני הזוג נתניהו ולהשכיח את פרשת מעונות ראש הממשלה. מי זוכר את הביקורת ששר הביטחון לשעבר, משה יעלון, הטיח בנתניהו בכנס הרצליה ואת ההופעה הלוחמנית של אהוד ברק בערוץ 2? 

העסקה עם טורקיה כוללת הקלות בסגר על רצועת עזה. זהו הישג חשוב לחמאס השולט באזור הזה. על השלכות ההסכם הזה על מעמדו הרופף של עבאס כבר נכתב כאן (19 באפריל). נתמקד אפוא בפרשת הפגישה שלא התקיימה בין ריבלין לאבו מאזן.

קשה להגזים בחשיבותו של הלא-אירוע הזה. ראשית, מן המפורסמות שריבלין אינו נחשב לעושה דברו או לדוברו של נתניהו. ראש הממשלה הרי לא חסך מאמץ כדי לבלום את כניסתו של ריבלין למשכן הנשיא. היחסים בין השניים צוננים עד עוינים. אשר על כן, אין לחשוד  בנשיא שהוא משמש שליחו של ראש הממשלה לענייני סרבנות. שנית, עמדותיו המתונות של ריבלין בנוגע לשוויון זכויות, חופש הביטוי ויחסי החוץ של ישראל, הפכו אותו ליקיר המחנה הליברלי בישראל. אין דין הכרזת "אין פרטנר פלסטיני" מפי מנהיגים הנחשבים "מתונים", כמו ריבלין ויצחק הרצוג, כדין "אין פרטנר פלסטיני" מפיהם של נתניהו וליברמן. בימים האחרונים שמעתי לא מעט אנשי שמאל מביעים אכזבה מסירובו של אבו מאזן להיפגש עם הנשיא.

כך, במחי פגישה שלא התקיימה, נהפך ריבלין מנטל פוליטי כבד לנכס מדיני שלא יסולא בפז של הימין. את הדובדבן על הקצפת המתוקה שריבלין הגיש לנתניהו תרם אבו מאזן, שהאשים את ישראל בטבח שלא היה דוגמתו במאה ה-20. הוא קינח בסיפור בדים על "אנשי דת וחכמים בישראל שקראו להרעיל את מי השתייה של הפלסטינים" (זאת על אף שרבנים התירו להרוג תינוקות פלסטינים ושרק בתחילת החודש נתניהו חגג במחיצתו של רב שהטיף לטרנספר).

גם לאחר שאבו מאזן התנצל על דבריו, נותרה בעינה תהייה לגבי שיקול הדעת של המנהיג הפלסטיני. נתניהו מחמיץ אולי הזדמנויות לשלום עם הפלסטינים, אך לא תתפסו אותו מחמיץ הזדמנות כזאת להלום בהם. "אבו מאזן הראה בבריסל את פרצופו האמיתי", הודיע ראש הממשלה. "מי שמסרב לפגוש את נשיא המדינה ואת ראש הממשלה נתניהו למשא ומתן ישיר, ומי שמפיץ עלילת דם מול הפרלמנט האירופי, טוען בשקר כי ידו מושטת לשלום".

 נניח שאבו מאזן היה מסכים ללחוץ את ידו של ריבלין לעיני הכתבים והצלמים. האם נתניהו היה אומר אז שידם של הפלסטינים מושטת לשלום? הרי אבו מאזן ואפילו יאסר ערפאת נפגשים כבר 23 שנה עם מנהיגים ישראלים. גם אילו ריבלין היה מאמץ את עמדותיו של קודמו, שמעון פרס, הוא אינו רשאי להציע מאומה לפלסטינים.

במשך שנים ארוכות הולעט הציבור הישראלי בקלישאה "חשיבות הפגישה בעצם קיומה". היום אפשר לומר כי חשיבות הפגישה באי-קיומה. פגישות כאלה עם ההנהגה הפלסטינית, כמו עם מנהיגים ממדינות האזור, לא נועדו לקדם הסדר מדיני שיחליף את הכיבוש. הסדר כזה לא עולה בקנה אחד עם תורת ארץ ישראל השלמה שבה ריבלין תומך בגלוי, ועם העמדות שנתניהו מסתיר מאחורי נאומים חלולים. פגישות לצורכי צילום משדרות מסר של "עסקים כרגיל", שהרי לכם, כובש ונכבש יכולים לחיות זה מעל זה בדו-קיום.

ואם זה לא שבור, למה לתקן? ״עיניכם הרואות״, היו אומרים מתנגדי ההסכם, ״אבו מאזן מוכן אפילו להיפגש עם נשיא ישראלי שיום קודם לכן הכריז בפני הפרלמנט האירופי שאין בצד הפלסטיני ׳הנהגה אפקטיווית׳ ושמשא ומתן על הסכם קבע נועד מראש לכישלון״.

חבל שנשיא שפועל רבות לקיומה של הדמוקרטיה בתוככי מדינת ישראל, תורם את יוקרתו להנצחת שלטונה על מיליוני בני אדם שחיים בכיבוש. הוא יודע ודאי שאם ישראל לא תספח את השטחים היא תחדל להיחשב למדינה דמוקרטית, ואם תספחם היא תחדל להיות מדינה יהודית.

ב-26 באפריל כתבתי כאן כי הסמכות המוסרית של הנשיא ריבלין בשמירה על ערכי הדמוקרטיה של מדינת היהודים לא תסולא בפז. קראתי לו "רוץ רובי, רוץ. העם מאחוריך". לא התכוונתי שירוץ לזרועותיהם של סרבני הפיוס עם השכנים הפלסטינים. אם חשקה נפשו להיפגש עם "מנהיגים אפקטיוויים", ארדואן ישמח ודאי לארח אותו בארמונו. איתו כבר התפייסנו.