החלטת הקוורטט (ארה"ב, האיחוד האירופי, האו"ם ורוסיה) מהחודש שעבר (12 בפברואר) לנסח דו''ח משותף בנושא המזרח התיכון שימנה את המכשולים לפתרון שתי המדינות, כולל המלצות להתנעת תהליך השלום, עשויה בהחלט להוות נקודת מפנה בדיפלומטיה של הקהילה הבינלאומית בכל מה שקשור לפתרון הזה. האזור מתרחק בהדרגה מהעידן שבו לארה"ב הייתה הגמוניה כמתווך היחיד שפועל לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
השינוי הזה מקובל גם על ממשל אובמה, בעקבות כישלון מאמציו של מזכיר המדינה ג'ון קרי באביב 2014, וכן בשל נטייתו של הנשיא אובמה עצמו לדיפלומטיה קולקטיבית (ויעידו על כך ההסכם עם איראן והמשא ומתן על פתרון בסוריה). גם העולם הערבי מקבל זאת בברכה. למרות יחסיו המתוחים של הנשיא אובמה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, אותן מדינות ערב שפועלות למען הכרה בפלסטין ממשיכות להתייחס בחשדנות לעמדה האמריקאית המסורתית, שנתפסת כפרו-ישראלית. כניסתם לזירה של האיחוד האירופי, של רוסיה ושל האו"ם נתפסת בעולם הערבי כגורם מאזן וממתן בכל משא ומתן עתידי.
מקור בכיר במצרים סיפר לאל-מוניטור בעילום שם, שהנשיא עבד אל-פתח א-סיסי שוחח לאחרונה עם נשיא צרפת פרנסואה הולנד ועם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, ועמד על כך שחיוני להעניק תמיכה נרחבת לנשיא הפלסטיני אבו מאזן באמצעות יוזמה בינלאומית שתתניע מהלך לפתרון ריאליסטי של שתי מדינות. במצרים חוששים שללא מהלך שכזה, עלול להתערער מעמדה של הרשות הפלסטינית לטובת החמאס.
המצרים מעדיפים החלטה במועצת הביטחון, כפי שהציעו בתחילה הצרפתים, כולל הקפאה של הבנייה בהתנחלויות והכרזה על כינונה של מדינת פלסטין. על פי אותו מקור בכיר, קיים קונצנזוס בינלאומי נרחב ברוב הסוגיות - אם לא בכולן - לקראת הסכם על מעמד הקבע.
והוא צודק חלקית. כל השחקניות החשובות בזירה הבינלאומית תומכות בהחלטה שתוביל לסיום הסכסוך על בסיס קווי 67', עם חילופי שטחים הדדיים; יוזמת השלום הערבית מ-2002 מקובלת על כולם, כולל ארה"ב, כבסיס חשוב לכל משא ומתן על עתיד האזור, וכן "פתרון מוסכם וצודק" [כפי שנכתב ביוזמה] לסוגיית הפליטים הפלסטינים. כל הצדדים מסכימים שהפתרון חייב לכלול גם אמצעי ביטחון וצעדים נוקשים למלחמה בטרור, כאלו שאינם מפרים את ריבונותה העתידית של מדינת פלסטין. והקהילה הבינלאומית מאוחדת גם סביב הצורך בהקפאת ההתנחלויות.
עם זאת, בשני נושאים שונה עמדתה של ארה"ב מזו של שאר השחקניות בזירה: בנושא חלוקת ירושלים (מערב ומזרח) לשתי בירות של שתי המדינות, ארה"ב מהססת להגדיר את היקפה ומיקומה של בירת פלסטין באזור ירושלים; ובשאלת ההכרה ההדדית, ארה"ב היא היחידה שתומכת בדרישה הישראלית שהפלסטינים יכירו במדינת הלאום של העם היהודי. השחקניות הבינלאומיות האחרות אינן תובעות מהפלסטינים הכרה שכזאת.
ההנהגה הפלסטינית בעד השחיקה הזו של ההגמוניה האמריקאית במשא ומתן לפתרון הסכסוך. מקור פלסטיני בכיר, שהיה מעורב בעבר כמעט בכל שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים, שוחח עם אל-מוניטור בעילום שם ודיבר בתסכול רב על הגישה האמריקאית לפתרון שתי המדינות לשני עמים: "הממשל האמריקאי, בכל מאמציו הדיפלומטיים, איננו מתווך אובייקטיבי; לרוב הוא מייצג את האינטרסים של ישראל. כל ממשל מושפע עמוקות מהלובי היהודי החזק". הוא ביקר בחריפות את קרי, שבשיחות השלום של 2014-2013 התמקד בעיקר בהצגת עמדותיו של ראש הממשלה נתניהו לנשיא אבו מאזן, ולא בהצגת עמדותיה המקוריות של ארה"ב: "זו תמיד הייתה הגישה האמריקאית, גם בימי הסכם אוסלו, קודם כל לבדוק למה מוכנים בצד הישראלי ואז להפעיל לחץ על הצד הפלסטיני להסכים לעמדות הללו. עם תיווך כזה, ישראל תצא תמיד כשידה על העליונה".
אותו גורם בכיר חוזה שהעמדה האמריקאית תהפוך להיות חד-צדדית עוד יותר מתמיד כשיתחלף הממשל בינואר. לפיכך, סיכם ואמר כי הצלחתו של תהליך שלום לפתרון של שתי מדינות תלויה במעורבות של שחקנים בינלאומיים נוספים, במיוחד האיחוד האירופי, האו''ם ורוסיה, שנתפסים כאובייקטיביים יותר בעיני הפלסטינים.
הישראלים רואים את הדברים אחרת. בכיר במשרד החוץ הישראלי, האמון על יחסי ישראל-ארה"ב, אמר לאל-מוניטור שממשלת נתניהו דוחה את הניסיונות ליצור פורום בינלאומי יותר שיחתור לפתרון של שתי מדינות: "כל משא ומתן חייב להיות דו-צדדי וללא תנאים מוקדמים. והמתווך הלגיטימי היחיד שעשוי להתניע מהלך שכזה הוא ארצות הברית".
עמדתם של המצרים ושל הפלסטינים, שמבקשים להרחיב את בסיס התמיכה הבינלאומי בפתרון של שתי מדינות היא בהחלט לגיטימית, ויש לה יתרונות ברורים בעידן זה של דיפלומטיה קולקטיבית. ועם זאת, מוטב לצד הפלסטיני שיידע להתמודד עם הממשל האמריקאי בצורה מאוזנת יותר. בהתחשב ביחסיו עם ישראל (שמוכנה לכל הפחות להקשיב לאמריקאים) ובמאמציו בזירה הבינלאומית, הממשל האמריקאי היה ונותר המתווך הראשי. וככלות הכל, קשה להאשים את הנשיא לשעבר ביל קלינטון ואת הנשיא ברק אובמה, באי תמיבה במדינה פלסטינית.