נתניהו נשאר בבית, לשמור על הקואליציה

בניסיון לתרץ את ויתורו על פגישה עם נשיא ארה"ב ברק אובמה, הזכירו מקורביו של ראש הממשלה בנימין נתניהו את הבחירות המקדימות לנשיאות ארה"ב ואת רצונו של נתניהו "להישאר מחוץ למשחק" ולא להיגרר לתוך מהומת הפריימריז. יש אמת בתירוץ הזה, אבל הוא לא היה ממוקם גבוה ברשימת הסיבות.

המתרחש בפריימריז בארה"ב הכה בתדהמה את נתניהו, כמו גם את פטרונו הפוליטי בארה"ב, איל ההימורים שלדון אדלסון. בניגוד לסיבוב הקודם, בו השקיע אדלסון מיליונים רבים במועמדותו של ניוט גינגריץ', ואז דילג למחנהו של מיט רומני והשקיע שם מאה מיליון דולר, הפעם המתינו נתניהו ואדלסון לראות לאן מתקדמים העניינים. הבעיה הייתה, שהעניינים התקדמו למקומות הזויים. אף אחד בסביבתם של נתניהו או אדלסון לא חלם על דונלד טראמפ. עכשיו הם מתחילים להסתגל אליו, כפי שמשתקף מהטון בפרסומי "ישראל היום", עיתון הבית של נתניהו הממומן בידי אדלסון.

לנתניהו היו שתי סיבות חשובות יותר שגרמו לו לוותר על פגישה עם הנשיא אובמה ביום שישי [18 במארס] ועל הופעה בפני שדולת איפא"ק במוצאי שבת [19 במארס]. סיבה מדינית, וסיבה פוליטית-דתית.

הסיבה המדינית קשורה למגעים על מזכר ההבנה (MOU) עליו דנים ישראל וארה"ב. המזכר הזה אמור לקבוע את מידותיו של הסיוע הביטחוני האמריקאי לישראל בעשור הקרוב (החל מ-2017). ישראל מקבלת כיום כשלושה מיליארד דולר בשנה בסיוע ביטחוני. בעקבות הסכם הגרעין עם איראן, קיוותה ישראל לשדרג את הסיוע ליותר מארבעה מיליארד, אך נתניהו סירב לפתוח במגעים בזמן בו הממשל היה מוכן ללכת לקראתו (אמצע השנה שעברה, 2015), על מנת למצות את המאבק האבוד שלו נגד אישור הסכם הגרעין בקונגרס.

כעת, הוא ניצב בפני שוקת שבורה.

האמריקאים מסכימים לשדרג את הסיוע, אבל לא ברמה שתספק את ישראל. הפערים עדיין קיימים והסיכוי לסגור אותם לא גבוה. ישראל דורשת ארבעה מיליארד דולר בשנה, לא כולל הסיוע המיוחד לתכניות פיתוח טילי היירוט השונים של מערכות "שרביט קסמים" וה"חץ", המיועדות להשלים את ההגנה האווירית של ישראל מפני רקטות וטילים ארוכי טווח. התמיכה הזו מסתכמת במאות מיליוני דולרים בשנה, כך שישראל רוצה בעצם שהסיוע יהיה קרוב יותר לחמישה מיליארד דולר. האמריקאים מוכנים להגדיל את הסיוע לכארבעה מיליארד דולר, אבל בתנאי שזה כבר יכלול את הסיוע בנושא תכניות היירוט השונות. מדובר בפער משמעותי.

נתניהו נחוש עדיין לדחות את ההסכמה לקדנציה של הנשיא הבא, למרות שסגן הנשיא ג'ו ביידן הפציר בו כאן בשבוע שעבר [9 במארס] "לחתום בקדנציה של אובמה". לנתניהו יש סיבה: ראש הממשלה חושש מ"מארב מדיני" של אובמה בחודשים האחרונים לכהונתו. משהו בסגנון "הפרמטרים של קלינטון" [דצמבר 2000], אותם הגדיר הנשיא קלינטון בימיה האחרונים של הקדנציה שלו.

כפי שנחשף באל-מוניטור, באמתחתו של אובמה יש הסכם מסגרת אותו ניסח ג'ון קרי מול בנימין נתניהו. הנשיא יכול לשאת נאום ולפרט את תנאי הסכם המסגרת, בבחינת "הפרמטרים של אובמה", או לתת גיבוי להצעת החלטה במועצת הביטחון (הצרפתים עובדים על הצעה כזו זמן רב) בעניין הקמת מדינה פלסטינית מבלי להטיל עליה וטו, או אפילו לקחת את הסכם המסגרת האמריקאי לאישור במועצת הביטחון. מהלכים כאלה ייתפסו אצל נתניהו כאסון אסטרטגי של ממש.

נתניהו מעריך שלנשיא יהיה קל יותר לבצע מהלך כזה אם יחתום מולו על הסכם סיוע ביטחוני לעשור נוסף. חתימה מתוקשרת כזו תוריד מעל הנשיא את התדמית האנטי ישראלית שנתניהו הצליח להדביק עליו בשנים האחרונות ותאפשר לו, במקביל, להשאיר מורשת מדינית. בסביבתו של נתניהו מעריכים כי אם הצדדים לא יגיעו להסכמה על הסכם סיוע, יהיה לאובמה קשה יותר לצאת למסע המדיני. הוא יהיה זקוק למשהו לשם איזון, חושבים אצל נתניהו, הוא לא רוצה להזיק לסיכוייה של הילארי קלינטון להיבחר לנשיאות ולא רוצה להיזכר בהיסטוריה כנשיא אנטי ישראלי.

נתניהו, שהיה מנהיג זהיר ומחושב רוב הקריירה שלו, הפך בשנתיים האחרונות לגמבלר חסר מעצורים. ההצלחה עלתה לו לראש, הקרבה לאדלסון ולמשאבים הכספיים הלא מוגבלים שלו הפיחה בו ביטחון. אחרי שנכשל בהימור על מיט רומני, הוא נכשל גם במדיניות בעניין האיראני, ואחר כך הימר שוב וניסה למנוע את אישור ההסכם בקונגרס, ושוב נכשל - אבל בכל פעם מעלה נתניהו את גובה ההימור וממשיך הלאה.

אחד משרי ממשלתו אמר לאל-מוניטור בשבוע שעבר [מארס 2016], שנתניהו מסכן את האינטרסים האסטרטגיים החשובים ביותר של ישראל. "יכול להיות מצב שטראמפ יהיה נשיא וילך להערכה מחדש של כל עניין התמיכות של ארה"ב בעולם. אנחנו עוד עלולים למצוא את עצמנו עם אפס תמיכה בגלל יצר ההרפתקנות של נתניהו", אמר.

כדי לא להיגרר בכל זאת לחתימה על מזכר ההבנה, החליט נתניהו לוותר על פגישה עם הנשיא. כרגע, הקואליציה שלו חשובה יותר מענייני סיוע. הוא הקים ממשלת ימין צרה וכל זעזוע מדיני יכול לפרק אותה.

הסיבה השנייה שגרמה לו לוותר על הנסיעה לארה"ב קשורה אף היא באינטרס הפוליטי הזה: בשבועות האחרונים [31 בינואר] הגיעה הממשלה בישראל לפשרה היסטורית עם התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית של היהדות העולמית והקצתה להן רחבת תפילה מיוחדת ונפרדת מול הכותל המערבי, האתר הקדוש ביותר ביהדות. הפשרה הזו עברה בממשלה אבל עוררה שדים עתיקים מתרדמתם. המפלגות החרדיות, בלעדיהן אין לנתניהו ממשלה, מאיימות עכשיו לפרק את הקואליציה אם לא יתקבלו דרישותיהן לתיקון ההסכם ההיסטורי הזה, שנתפס ביהדות העולם כפיוס בין המדינה היהודית שנשלטת בידי הממסד האורתודוכסי, לרוב יהודי העולם שהם רפורמים וקונסרבטיבים.

נתניהו ידע שאם יגיע לוועידת איפא"ק בסוף השבוע הזה, יזכה שם לחיבוק פומבי של הרפורמים והקונסרבטיבים. מבחינתו, זה יהיה חיבוק דב. נתניהו הוא יהודי חילוני, על סף האתיאיסט, אין לו עניין בכל המהומה הזו. האורתודוכסיה רחוקה מהשקפת עולמו מרחק רב, אבל הוא פוליטיקאי מנוסה ואין לו קואליציה ללא החרדים. הוא נקלע למלכודת הזו נגד רצונו, אין לו כרגע מושג איך הוא יוצא מהמבוי הסתום, והדבר האחרון שהוא זקוק לו עכשיו הוא חיבוק פומבי עם הרפורמים, שירתיח עוד יותר את שותפיו הטבעיים בקואליציה בירושלים.

לפעמים, הבין נתניהו, עדיף פשוט להישאר בבית, להתנתק מהבלי העולם הזה, ולקוות שיהיה בסדר.