ישראל שוגה: האינתיפאדה לא תעלם מעצמה

השבוע הראשון של חודש פברואר [2016] ייזכר כנקודת ציון שבה הצטרפו כוחות חדשים, מתוחכמים ומסוכנים יותר, לאינתיפאדה. שלושה מחבלים: אחמד זכארנה, מוחמד כמיל ואחמד אבו אל-רוב, ממחנה הפליטים קבטיה סמוך לג'נין, שביצעו פיגוע בשער שכם בירושלים [3 בפברואר], הצליחו לטשטש את פרופיל המפגעים ששורטט במערכת הביטחון מאז תחילת האינתיפאדה. זאת, ימים אחדים לאחר שלמעגל המחבלים נוסף איש מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, אמג'ד סוכרי, שביצע פיגוע ירי סמוך לרמאללה [31 בינואר]. גם הוא אינו הולם את פרופיל המפגע המוכר.

עכשיו כבר לא מדובר רק במחבלים צעירים שספגו מסרים מסיתים בטלוויזיה הפלסטינית או ברשתות החברתיות ויצאו באופן ספונטני לבצע פיגוע דקירה. הרושם הוא שחוליית הצעירים מקבטיה תכננה פיגוע רב נפגעים. השלושה הגיעו לירושלים חמושים ברובים, מטעני חבלה מאולתרים וסכינים. הם עוררו את חשדם של שוטרי מג"ב, וכאשר שתי שוטרות ביקשו מהם להזדהות – הן הותקפו. בחילופי האש נהרגה שוטרת משמר הגבול הדר כהן, שהספיקה לירות לעבר אחד המחבלים ולהורגו לפני שהתמוטטה. חברתה נפצעה באורח קשה.

במהלך ביקורו בבית החולים "הדסה", אמר מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך: "מחבלים שמגיעים עם שלושה כלי נשק, עם סכינים ועם מטעני חבלה לא מחפשים לפגוע בכמה שוטרי מג"ב. אנחנו עוד לא יודעים מה היה יעד הפיגוע – האם ברכבת, האם ברחוב הגיא, האם באוטובוס – (אבל) אנחנו יודעים שנמנע פיגוע המוני".

כיצד הצליחו השלושה לעבור את כל מחסומי צה"ל עם כלי נשק, תחמושת, מטענים מאולתרים וסכינים? את זאת צה"ל בוודאי בודק. נדמה ששלושת המחבלים לא היו יכולים להגיע מקבטיה לירושלים אלמלא צה"ל היה מתלבט בסוגיה – האם זהו גל טרור חולף או אינתיפאדה לכל דבר. זהו המחיר כנראה שמשלמת ישראל על מדיניות האיפוק אותה מוביל הרמטכ"ל גדי אייזנקוט כדי לשמור על הרשות הפלסטינית מפני קריסה.  

המפגעים שביצעו עד כה פיגועים בישראל, הוגדרו על ידי מערכת הביטחון כצעירים חסרי עבר ביטחוני. לכן התפיסה המובילה היא כזו, שכל עוד הארגונים החמושים יושבים על הגדר ניתן "להכיל" את האירועים. או במילים אחרות, זוהי אינתיפאדת לייט, שצריך להתמודד עמה באמצעים קלים בהתאם.

חוליית קבטיה מעידה על התהליך העמוק המתרחש בשטחים, שמציב את ישראל בפני שטף פיגועים של צעירים שלא ניתן לנטר ולאתר מבעוד מועד. במקביל, הצעירים האלה מהווים איום משמעותי על שלטון הרשות הפלסטינית כמו גם על המשך פעילותם של הארגונים הפלסטינים. צעירי האינתיפאדה החדשה מתקוממים נגד הסדר הישן ורואים בישראל וברשות הפלסטינית אויבים. מבחינתם, לא יהיה זה אסון גדול אם הרשות הפלסטינית שאבו מאזן עומד בראשה תקרוס, כי מבחינתם הרשות היא ממילא מכשול גדול לעתידם.

עד כה נמנעה ישראל, בלחץ המערכת הצבאית, לנקוט מהלכים צבאיים או מבצעיים נגד הרשות הפלסטינית. לתפיסת הרמטכ"ל אייזנקוט, יש להחזיק בכל דרך את הרשות הפלסטינית בחיים. צעדים צבאיים, סגרים, כתרים ופעולות מעין אלה ואחרות עלולים, לדעתו, להביא לקריסת הרשות ולהוות סיכון ביטחוני גדול יותר לישראל.

אבל ישראל אינה יכולה להמשיך במדיניות ההבלגה ובתפיסה שגל הטרור עשוי לדעוך מעצמו. זו תפיסה שגויה. אמג'ד סוכרי וחברי חוליית קבטיה הוכיחו כי מדיניות האיפוק של ישראל ללא צעדים מדיניים או צבאיים לא תצליח לעצור את האינתיפאדה. מדובר בתהליך עמוק ורחב, השואב לתוכו אוכלוסיות גדולות בשטחי הגדה. מבחינתן, אין להן מה להפסיד.

מאז פרצה אינתיפאדת היחידים [1 באוקטובר], שעתה מתברר כי כבר אינה רק של יחידים, חלפו ארבעה חודשים בלבד. במהלכם, יותר ממאה מחבלים יצאו לבצע פיגועים בישראל. מספר זה גבוה בהרבה מסך כל המחבלים שביצעו פיגועי תופת בישראל במהלך האינתיפאדה השנייה שנמשכה כמעט חמש שנים [2005-2000].

כמעט בכל יום יוצא מחבל פלסטיני לבצע פיגוע בישראל. לכולם בלי יוצא מן הכלל אין "עבר ביטחוני", אבל ההגדרה הזו מטעה. המפגעים הללו היו ילדים קטנים בזמן האינתיפאדה השנייה ולכן גם לא יכול להיות להם "עבר ביטחוני".

אף ששלושת המחבלים מקבטיה הם מחמולות המוכרות במחנה הפליטים כתומכות פת"ח, הם תכננו את הפיגוע בירושלים לבדם ולא הסתייעו בתשתית הארגונית של התנזים או גדודי חללי אל אקצא של הפת"ח. לא מעוקצם ולא מדובשם. התנהלותם צריכה להדיר שינה מעיני מנהיגי הפת"ח ובלי ספק גם מעיני מנהיגי החמאס והג'יהאד האסלאמי. צעירי האינתיפאדה החדשה מתנערים מהם ומסרבים להשתייך אליהם, גם בתכנון פיגוע גדול ומורכב יותר מדקירה בסכין.

הרושם הוא שהפיגועים יתעצמו. הם יהפכו מתוחכמים וקטלניים עוד יותר. לצה"ל לא נותרה ברירה אלא לקיים הערכת מצב חדשה ולסגור את רוב שטחי הגדה כפי שנעשה במהלך האינתיפאדה השנייה. כדי להילחם באינתיפאדה צריך להילחם. המחיר לכך ידוע: הרשות הפלסטינית עלולה לקרוס. מצד שני, בין אם תנקוט ישראל במהלכים צבאיים ובין אם תמשיך להעניק הנשמה מלאכותית לשלטונו של אבו מאזן, ספק אם הרשות תוכל להמשיך ולהתקיים לאורך זמן במתכונתה הנוכחית. 

ישראל אינה יכולה לאחוז את המקל בשני קצותיו, ואינה יכולה להמשיך לשבת בחיבוק ידיים בתקווה שהאינתיפאדה תעלם מעצמה. היא לא תעלם, אלא אם יתרחש תהליך מדיני משמעותי שיביא קרן אור לצעירי הגדה.