הפלסטינים לישראל: אל תהפכו מפגעים לשהידים

"הנערה ניסתה לדקור מאבטח בכניסה ליישוב ענתות שבבנימין, אך הוא חמק מהסכין וירה בה" – זהו נוסח הודעת המשטרה הלקונית, שפורסמה לאחר ניסיון הדקירה שהתרחש ביישוב ענתות בסוף השבוע [23 בינואר]. זמן קצר אחר כך שוחרר לתקשורת סרטון מצלמת אבטחה, ומזכיר היישוב הסביר שניתן לראות שהמאבטח היה בסכנת חיים ועשה הכל עד שנאלץ לירות בנערה. 

על אף איכותו הירודה של הסרטון, נראה בבירור המרחק הרב שבו עומדת המחבלת מהמאבטח השולף אקדח לעברה. המאבטח, מאוים בסכין על ידי נערה בת 13, יכול היה לפעול על פי נוהל פתיחה באש מקובל: תחילה ירי מרתיע באוויר, המשך בירי בגפיים, ואם עדיין היה בסכנת חיים ממשית, כלומר כל האמצעים שנקט בהם לא הועילו, רק אז היה צריך לירות כדי להרוג. אבל ירי כדי להרוג היה הפעולה הראשונה שנקט בה.

כשאביה של הנערה הגיע למקום האירוע, התבררה זהותה וגם המניע לפעולתה. הנערה, רקיה אבו עיד, רבה עם משפחתה ואז יצאה מביתה שבכפר ענתא עם סכין. היא ביקשה כנראה להשיג שתי מטרות: להיות שהידה ולנקום במשפחתה בידיעה שביתה עלול להיהרס על ידי הישראלים.

ניסיון הפיגוע בענתות מהווה דוגמה נוספת לקריסת הנחות העבודה של מערכת הביטחון הישראלית בכל הקשור ליצירת הרתעה. מסתבר שהרג המחבל או המחבלת כמו גם הרס בתי משפחותיהם אינם מרתיעים צעירים פלסטינים היוצאים לבצע פיגוע. המפגעים הפוטנציאלים אינם מוטרדים ממה שיקרה להם או לבני משפחתם אם יממשו את כוונתם. במקרה של רקיה אבו עיד ובמקרים אחרים לפניה ואחריה, ההרתעה לא עבדה. להיפך. אבו עיד רצתה למות ולנקום במשפחתה, כך לטענת משטרת ש"י, אחרי חקירת האב.  

בקרב מנגנוני הביטחון הפלסטינים, כמו גם בישראל, ניסו להרכיב פרופיל של המפגע הבודד ולהבין מה מניע אותו לצאת בלי כל הכוונה להקריב את חייו למען "מטרה נעלה", כהגדרת הפלסטינים. בישראל אמנם נוהגים לפטור זאת בקלות ובפשטות וטוענים כי הטרור הוא תולדה של ההסתה ברשות הפלסטינית, אבל התשובה מורכבת יותר.

למעשה ישנו פער עצום בין הישראלים לפלסטינים באופן שבו הם תופסים את מעשה המחבל או המחבלת. הישראלים, למשל, רואים באופן טבעי במוראד עדאיס – הנער בן ה-15 שרצח את דפנה מאיר בעתניאל [17 בינואר], מפלצת אדם שרצחה אם לעיני ילדיה.

פלסטינים רבים, לעומת זאת, גם אלה המסתייגים מרצח אכזרי זה, רואים בנער קורבן של מציאות בלתי אפשרית. מבחינתם, עדאיס הוא קורבן של הכיבוש, הוא צעיר שהיה מוכן להקריב את חייו למען "המטרה הנעלה" אשר כל החברה הפלסטינית שותפה לה – שחרור מהכיבוש הישראלי.

אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים יצאו לבתיהם של כל אלה שביצעו פיגועים כדי להרכיב פרופיל רחב של "הזאבים הבודדים". אנשי המודיעין של הרשות אספו נתונים ממשפחתו של כל מחבל, למדו על סביבת מגוריו, על תחביביו, על חבריו, בעיותיו החברתיות והמשפחתיות ועיסוקיו בשעות הפנאי. הם אספו כל מידע שיכול היה לסייע להם להבין מה דוחף צעירים פלסטינים לבצע פיגוע, על אף הסיכוי הגבוה שלא יישארו בחיים. הנתונים שנאספו מקרב עשרות מפגעים מרחבי הגדה הצליחו להפתיע גם אותם.

למעלה משליש מהמפגעים הינם צעירים בגילאי 20-13. כמעט כל המפגעים סבלו מבעיות אישיות, משפחתיות וחברתיות, והדרך היחידה מבחינתם לצאת ממצוקתם הייתה כנראה לבצע פיגוע בישראל ולהיות שהיד מוערך. בחברה הפלסטינית שהיד מביא כבוד למשפחתו, על כי נרתם למאבק הפלסטיני והיה מוכן למסור את חייו לשם כך.

קוד התנהגות זה, האדרת שהידים, דומה בדיוק לקוד החברתי לאומי שנבנה במהלך האינתיפאדה השנייה [2005-2000]. התאד'חיה (ההקרבה) נחשבה ערך עליון בחברה הפלסטינית, והייתה הדרך הכמעט יחידה בחברה הנמצאת תחת כיבוש וסובלת ממצוקה לייצר מוביליות חברתית. רק מי שהביא כבוד למשפחתו – הקריב את חייו למען שחרור עמו – יכול היה להעבירה ממעמד נמוך בחברה ובקהילה הפלסטינית למעמד חברתי גבוה ונאצל.

רוב פעילי גדודי חללי אל אקצא של הפת"ח שהתגייסו לאינתיפאדה השנייה, עברו הסבה: מחברות בקבוצות עבריינים מטילות אימה על סביבתן, במה שהוגדר בשעתו "פאודה" (כאוס), ללוחמים נגד הכיבוש. מבחינתם, כשפרצה האינתיפאדה השנייה והחברה הפלסטינית נכנסה למצב חירום, הדרך היחידה לצאת ממעמד של עבריינים בריונים, גנבי רכב וסוחרי סמים הייתה להתגייס לאינתיפאדה ולבצע פיגועים בישראל. או אז הם זכו במעמד חברתי ראוי להם ולמשפחותיהם ואף קיבלו  כספים מארגונים שונים, כולל מהרשות שבראשה עמד אז ערפאת.

האינתיפאדה הנוכחית היא שונה ושיטות הלחימה בה מוגבלות מאוד. מה שנחשב [מבחינת צה''ל] פתרון יעיל באינתיפאדה השנייה אינו רלוונטי כעת. אין תשתית ארגונית ומתברר שגם אין הרתעה צבאית מבצעית.

הדרך היעילה, אולי היחידה, היא הפקת לקחים ושינוי גישה. הרג המחבלים אינו מרתיע וגם לא הרס בתיהם. כל זה לא עצר את גל המפגעים הנוכחי.

אחד מאנשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים אומר לאל-מוניטור, כי טעותם של הישראלים היא שהם אינם מבינים שדווקא השארתם בחיים של נער או נערה פלסטיניים שביצעו פיגוע, כלומר למנוע מהם להיות שהידים, תסייע לשכנע צעירים אחרים שזו אינה הדרך. ככל שיהיו פחות שהידים, הוא טוען, כך יהיו פחות צעירים שירצו ללכת בעקבותיהם ולחקות את מעשיהם.

לדבריו, פחות הלוויות ופחות תמונות וסרטונים של גופות ודם ישרתו את הישראלים הרבה יותר. לטענתו, בפגישות התיאום הביטחוניות הועבר לישראלים מסר ברור, שכל גופה של מחבל צעיר מושכת צעירים רבים נוספים ללכת בעקבותיו.

מה הסיכוי שעצה  זו תתקבל בישראל? מאז החלה האינתיפאדה הנוכחית, נדמה כי הוראות הפתיחה באש לא חודדו, וכי לא הופקו לקחים כדי להביא לשינוי הנחות העבודה בעת פיגוע. ישראל, מסתבר, ממשיכה להחזיק בתפיסות הישנות.