דילוג לתוכן העיקרי

השקר הגדול של אחדות ירושלים

מלכודת הימין: סיסמת בחירות מוצלחת של נתניהו מ-1996 הפכה את מנהיגי השמאל לאשמים תמידיים בקנוניה לחלוקת ירושלים. במקום לשכנע באומץ את הציבור שהיפרדות מהשכונות הערביות במזרח העיר אינה בגדר "חלוקתה" – הם נכנעים לרטוריקה ימנית.
A woman passes through concrete blocks that were placed by Israeli police last week, in the East Jerusalem neighbourhood of Jabel Mukaber October 19, 2015. REUTERS/Ammar Awad   - RTS52BK

האמירה "ירושלים מאוחדת לנצח נצחים" היא אחת מקלישאות הבחירות המועדפות על פוליטיקאים ישראלים. אבל מה שיכול להתקבל בהבנה כאשר מדובר בפוליטיקאים מהימין, הוא בעייתי כאשר הוא נאמר שוב ושוב על ידי מנהיגי השמאל-מרכז כדי להוכיח שהם לא פחות יהודים ופטריוטים; בכך הם משתפים פעולה עם אחד השקרים הגדולים שפוליטיקאים, ולא רק הם, מספרים לציבור הישראלי מזה שנים רבות.

יו"ר המחנה הציוני יצחק הרצוג ויו"ר יש עתיד יאיר לפיד, שבורחים מכל שיוך "שמאלני", מרחיקים את עצמם מעיסוק קונקרטי בעתידה של ירושלים בהסדר שלום בין ישראל לפלסטינים. הם נואמים על חזון שתי המדינות, אך בה בעת משננים בכל הזדמנות את המנטרה השקרית על ירושלים המאוחדת. הם לכודים במלכודת הימין ואינם מסוגלים להסביר לציבור באומץ, שבהיפרדות משכונות הקצה הערביות במזרח ירושלים ומכ-300,000 פלסטינים אין משום "חלוקת העיר".

דומה שמאז שהסיסמה המנצחת של בנימין נתניהו בקמפיין 1996 "פרס יחלק את ירושלים", מנהיגי השמאל-מרכז בישראל מרגישים צורך להתנצל ולהצטדק על דבר שמעולם לא עמד על הפרק. פרס לא התכוון לחלק את ירושלים, ובהסכמי אוסלו סוגיית ירושלים נדחתה לעתיד. זו הייתה בסך הכל סיסמת בחירות גאונית של האסטרטג ארתור פינקלשטיין, שכיוון לבטן הרכה של הימין הדתי.

כתוצאה מאותו קמפיין מוצלח, הביטוי "חלוקת ירושלים" מעלה אסוציאציה שלילית בציבור היהודי. החלוקה נתפשת כביתור עיר הבירה לשני חלקים שווים וויתור על סמליה הלאומיים והדתיים החשובים ביותר של מדינת ישראל. אבל לא כך. גם בחדרי המשא ומתן בתקופת אולמרט לא הייתה כוונה לבתר את העיר לשניים, אלא בעיקר להתנתק מהשכונות הערביות שבשוליה. אלה הפכו במהלך השנים ובעקבות האינתיפאדה הראשונה והשנייה למתחמים סגורים ונפיצים, עד שכיום לא ברור מהי הזיקה בינן לבין ירושלים.

בשנים האחרונות לא מעט פעולות טרור אכזריות בוצעו על ידי תושבי מזרח העיר. למשל רצח שמונת תלמידי ישיבת מרכז הרב בירושלים [מארס 2008] או רצח ארבעה מתפללים בבית כנסת בשכונת הר נוף בירושלים [נובמבר 2014], אשר בוצעו על ידי מחבלים תושבי שכונת ג'בל מוכאבר.

המפלגה היחידה שראשיה דיברו אז על היפרדות משכונות הקצה הערביות הייתה קדימה – מפלגת המרכז שהוקמה על ידי אריאל שרון לאחר ההתנתקות, אשר בתקופת יורשו אהוד אולמרט הובילה משא ומתן מתקדם עם הפלסטינים. שיחות אולמרט ואבו מאזן נשענו על מתווה קלינטון וכללו את ההיפרדות מהשכונות הערביות.

מי שדיבר על כך בזמנו באופן מנומק והציג את ההיפרדות משכונות הקצה כאג'נדה ציונית, היה המשנה לראש הממשלה דאז השר חיים רמון. לאחר הפיגוע בישיבת מרכז הרב ועוד שני פיגועי דריסה שבוצעו בלב ירושלים על ידי תושבי מזרח העיר, אמר רמון את הדברים הבאים [אוגוסט 2008]: "מי שחושב שבעיית ירושלים והטרור היא נקודתית והרס של בית כזה או אחר יעזור, טומן ראשו בחול. השאלה המרכזית היא, האם הממשלה רוצה את ג'בל מוכאבר וצור באהר כחלק ממדינת ישראל או לא? האינטרס של מדינת ישראל הוא להיפטר מהכפרים והשכונות הללו, שמעולם לא היו ירושלים ושמסכנים את מהותה של בירת ישראל כעיר יהודית וציונית".

דברי רמון חוללו סערה לכמה ימים, אך הם מעולם לא הבשילו לכדי ויכוח ציבורי אמיתי ונוקב; גם מכיוון שקדימה הפסידה את בחירות 2009, והליכוד בראשות נתניהו עלה לשלטון. רמון ואולמרט עזבו את הפוליטיקה, איש איש מסיבותיו. מאז קרה דבר נוסף: הציבור הישראלי, כך על פי סקרי דעת קהל, הולך ימינה ובמקביל מתחזקת זיקתו למסורת ולאלמנטים דתיים. זוהי הסיבה שבגללה לפיד והרצוג עושים כמעשה נתניהו ומאמצים לעצמם רטוריקה ימנית בכל הנוגע לענייני ביטחון ולסוגיית ירושלים, בניסיון להתקרב לציבור הדתי ואף החרדי.

במקום להיות אלה שמספרים לציבור את האמת על ירושלים; במקום להיות אלה שמנסים לשכנע אותו, שכדי לשמר את הרוב היהודי בירושלים ולצמצם את רמת החיכוך והטרור כדאי להיפרד מהשכונות הערביות – הם נכנעים לרטוריקה הימנית.

הם לא מספרים לציבור שג'בל מוכאבר, צור באהר, עיסאוויה, שועפאט, בית חנינה או בית צפפה הם חלק משכונות וכפרים ערביים שסופחו לשטחה המוניציפלי של ירושלים ב-1967, אבל הם לא באמת חלק אינטגרלי מהעיר.

הם לא מספרים לציבור מהו המחיר הכלכלי שמשלמת מדינת ישראל לאוכלוסייה עוינת שאין לה זיקה למדינה, למשל מתקציב הביטוח הלאומי.

הם לא מספרים לציבור שמאז 1967 האוכלוסייה הערבית בירושלים גדלה בשיעור גבוה יותר מהאוכלוסייה היהודית, וביום מן הימים יוכל להיבחר ראש עיר ערבי לירושלים מכיוון שתושבי מזרח העיר הם בעלי זכות בחירה בבחירות לרשויות המקומיות.

במקום להסביר לציבור שלא מדובר בוויתור או בחלוקת העיר, מנהיגי השמאל-מרכז עסוקים בלהתנצל. מי שהבין את העניין הוא דווקא אביגדור ליברמן, שבתוכנית חילופי השטחים שלו כלל גם את השכונות הערביות במזרח העיר. אבל בינתיים גם הוא נכנע למלכודת קלישאת חלוקת העיר.

למרבה הצער, סיסמת בחירות מוצלחת הפכה כאמור את מנהיגי השמאל לאשמים תמידיים בקנוניה לחלוקת ירושלים. כך, לכודים בעמדת מגננה, הם מנסים להוכיח ש"אין להם אחות". אבל באופן הזה הם חוטאים לעצמם ולדיון ציבורי שראוי היה להתקיים כאן מזמן, וכנראה יחכה לימים בהם מציאות של טרור בלתי אפשרי ממזרח ירושלים תכפה אותו עלינו. כמו לפני הנסיגה מלבנון וההתנתקות מרצועת עזה.