כשאיש הווקף אמר: "אני ה'קינג' בהר הבית"

לא עליתי להר הבית מסיבות דתיות, פוליטיות או אידיאולוגיות, אלא כעיתונאי המבקש לדעת על מה המהומה, ולראות בשטח, מקרוב, אם לטענה של הפלסטינים, שלפיה מסגד אל-אקצא נמצא בסכנה, יש אחיזה במציאות. האם ישראל שינתה באמת את הסטטוס קוו המקודש על הר הבית, או שמא, כפי שטוענים בישראל, מדובר בהסתה פרועה ומכוונת של הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית ושל גורמים ברשות הפלסטינית, אשר הובילה לגל הטרור הנוכחי?

יום לפני ביקורי שם [28 באוקטובר] עלה ח"כ באסל גטאס מהרשימה המשותפת להר הבית, למרות האיסור שהטיל ראש הממשלה נתניהו על חברי הכנסת לעשות זאת. גטאס חבש כובע גדול שהסתיר את פניו. הוא הצליח כך לחמוק מהשומרים, לסייר בהר ולטעון לאחר מכן כי "ישראל ממשיכה בשינוי הסטטוס קוו ובהעצמת הריבונות של הכיבוש הישראלי במקום".

אין זו הפעם הראשונה שעליתי בחיי להר הבית. באלבום התמונות האישי שלי יש צילומים מהר הבית, מהימים שהעלייה לרחבת מסגד אל-אקצא הייתה עניין של מה בכך. כעיתונאי, הגעתי עם מצלמה לסיקור האירועים בהר, כולל עלייה מתוקשרת של בכירים פלסטינים לשם במהלך הקמת הרשות הפלסטינית. זכורים לי ביקורים מצולמים של נביל שעת', סאיב עריקאת ואחרים. אבל מאז, המתח סביב הר הבית החמיר. קבוצות קיצוניות כמו "נאמני הר הבית" החלו להטיף לבניית בית המקדש השלישי, ובכל פעם הוצאו הנחיות או תקנות חדשות שנועדו להוריד את סף המתח, לבלום את ההידרדרות ולמנוע פיצוץ. כל צד התבצר בעמדותיו, בסדרה של מאבקי כוח ושליטה, וההר הפך לסלע מחלוקת נפיץ שבו התערבבו מניעים פוליטיים, מדיניים ודתיים.

הביקור במתחם הר הבית מתאפשר רק לקבוצות מאורגנות, או לכאלה שמתארגנות במקום, ולכן ביקשתי להצטרף לסיור של "הקרן למורשת הר הבית", שבראשה עומד יהודה גליק, אשר מוביל את מיזם "ליב"ה" (המיזם לחופש יהודי בהר הבית). להפתעתי, גיליתי שאני התייר היחיד בקבוצת המיזם, ולכן זכיתי למדריכת טיולים פרטית שהעניקה לי סקירה מפורטת על תולדות ירושלים והר הבית.

אורנה, מדריכת טיולים מוסמכת, חילונית, מתנדבת פעם בחודש, כמו מורי דרך רבים אחרים, כדי לערוך במקום סיור מודרך ומקצועי "ללא מסרים דתיים, פוליטייים או אידאולוגיים", ללא תשלום ולכל מי שחפץ לראות ולדעת.

כשהגענו לשער הכניסה חיכתה לי הפתעה נוספת: מאות תיירים מרחבי העולם המתינו בסבלנות לשעת הביקור. אוטובוסים מלאים בתיירים הגיעו סמוך לחניית הכותל המערבי, ושורות-שורות של מבקרים ממדינות שונות הצטרפו לתור הארוך שהתפתל מדלת הכניסה ועד לשער האשפות. ואני לתומי חשבתי שרק מתי מעט, בעיקר חברי קבוצות ימין ישראלי שמתעקשים לשנות את סדרי המקום, מגיעים לסיור במקום הנפיץ הזה.

לתיירים, כך מתברר, יש עדיפות מבחינת הכניסה להר, ואם מתארגנת קבוצת יהודים, היא נמצאת בעדיפות אחרונה לכניסה. ליהודים שמבקשים לעלות להר מוצמדים שוטרים, אנשי משמר הגבול ומאבטחים של הווקף, אשר מקפידים שאלה לא יישאו עליהם שום סממן פולחני-יהודי בסיור. אסור להתפלל, להשתטח, לשבת, למלמל, להכניס ספר תפילה, תמונה של הר הבית, מגן דוד - שום דבר שעלול להכעיס מתפללים מוסלמים ולזרוע עוד מתח. לפני שנכנסנו, טמנה אורנה המדריכה את שלל הצילומים, השרטוטים והתמונות שנשאה עימה, מתחת לגרם המדרגות, כדי לעמוד בתנאי הביקור הקפדניים. בצדי התור הארוך של התיירים, המתינו חמישה יהודים חובשי כיפה, שהתארגנו כקבוצה וחיכו להוראות המאבטחים שיאפשרו להם להיכנס. הם עברו בדיקה קפדנית בשער הכניסה והוצמדו אליהם אנשי משמר הגבול ומאבטחי הווקף, שהקיפו אותם לאורך הסיור. מרגע שעשו את צעדיהם הראשונים ברחבה, החלו נשות המורביטאת לזעוק בקולי קולות "אללה ואכבר". הייתה זו הפעם הראשונה שבה ראיתי מקרוב את הנשים שגייס הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, אשר מקבלות שכר על השתתפותן במשימת "ההגנה על מסגד אל-אקצא".

בשיפולי הכניסה למסגד, ישבו במעגל לימוד דת כעשרים נשים שקראו בקוראן, ועל גבעה ממול, מחוץ למבנה, ישבו המוראביטון, הגברים, שקיימו גם הם שיעור קוראן. כשהבחינו בחובשי הכיפות החלו זועקים בקול (שנבלע בקולן של הנשים) "אללה ואכבר".

אנשי הקבוצה היהודית הקטנה לא הראו סימני התרגשות מהקריאות, והמשיכו בהליכה אטית לאורך הרחבה, עד לקו הכניסה למסגד, שם נעצרו מחשש שייכנסו לאזור האסור. משם עשו סיבוב קטן נוסף לאורך הרחבה ויצאו החוצה מלווים במאבטחים ובזעקות "אללה ואכבר".

הגעתי קרוב לקבוצת הגברים, שלפתי את הטלפון הסלולרי שלי, וצילמתי אותם. לפתע הגיעו מספר מאבטחי הווקף ודרשו שאמסור להם את המכשיר, כי לטענתם צילמתי מחזה אסור לצילום.

"אין לי התנגדות למחוק את התמונה האסורה", הסברתי לאחד המאבטחים, והוא אכן השגיח שאמחק את כל התמונות שבהן נראו המוראביטון והמורביטאת, המוצבים בהר, וכן צילומים שבהם נראו מאבטחי הווקף סביב המסגד. את הצילומים שלי על רקע המסגד הם אפשרו לי להשאיר. אבל אז הגיעה למקום עוד קבוצת מאבטחי ווקף ובראשם מפקדם (כך הנחתי מטון דיבורו ומהפקודות ששיגר לפקודיו), אשר ביקשו להוציא אותי מהר הבית כי הפרתי, לטענתם, את הכללים. "איש לא אמר לי שאסור לצלם את המתפללים", ניסיתי להסביר, וכדי לחזק את טיעוני הוספתי שצילמתי בגלוי ובנוכחותם של המאבטחים. "אם הייתי יודע שחל איסור לצלם את המוראביטון, האם הייתי עושה זאת מול עיניכם?" תהיתי בקול.

מפקד הכוח של הווקף הגביר את קולו, ואמר בתקיפות: "תוציאו אותו מיד, חאלס, החוצה", והם הובילו אותי לשער היציאה. למקום הוויכוח הגיע אחד משוטרי משמר הגבול שהיה מוצב באחת מעמדות האבטחה. בין הנוכחים התפתח ויכוח על הריבונות בהר הבית. "אין לכם שום זכות להוציא אף מבקר מהרחבה", אמר שוטר המג''ב לעמיתיו מהווקף, אבל הם התעקשו להרחיק את "התייר הסורר".

אחד מאנשי הווקף פנה אלי באנגלית ואמר: "פה אנחנו מחליטים. פה אנחנו קובעים, אנחנו ה'קינג', המלכים". הוא חזר שוב ושוב על המילה "קינג". "איש לא יכול לחלוק על דברינו", הוא טען. "אנחנו קובעים מי נכנס, מי יוצא, מי עושה מה ואיך. אנחנו הריבון במסגד אל-אקצא". שוטר המג"ב הישראלי ניסה להרגיעו, וטען שלא אלה הנהלים וכי ההחלטות מתקבלות במשותף, אך המאבטח של הווקף התעקש שהם הריבון וכי קיבלו הוראה מפורשת לגרש אותי.

כך הסתיים הביקור שלי בהר הבית, שממנו למדתי שאם לאנשי הווקף הסמכות והיכולת להחליט מי עולה להר ומי אינו עומד בתנאי הסף - אז מסגד אל-אקצא אינו נמצא בסכנה.

ח"כ גאטס טען כאמור כי ישראל מעמיקה את השליטה ואת הכיבוש, אך לא ברור לי מה הוא ראה שנעלם מעיניי. מאבטחי הווקף הפזורים בצפיפות ברחבת הר הבית, מקפידים הקפדה יתירה על עלייה של קבוצות קטנות של יהודים, לצד אלפי תיירים שמורשים להיכנס כמעט באופן חופשי. השליטה על הסדר והאבטחה בהר הבית ובמסגד אל-אקצא אמנם משותפת לישראל ולווקף, אבל המתח מאפשר לפלסטינים שליטה כמעט מוחלטת על מי יכול להיכנס להר הבית ולמי אסורה הכניסה. זה כמובן עומד בסתירה מוחלטת לטענה הפלסטינית שלפיה ישראל שינתה את הסטטוס קוו, וכי מסגד אל-אקצא נמצא בסכנה.

מאבטחי הווקף הם פלסטינים, רובם ככולם תושבי מזרח ירושלים, דוברי עברית המקבלים את שכרם מהממלכה הירדנית שמממנת את מוסד הווקף, ומתוקף כך אחראית על אבטחתו ותיפקודו. האם המתיחות סביב הר הבית והטענות הפלסטיניות על שינוי המדיניות הישראלית נועדו בין השאר כדי ליצור הסדרים חדשים, אשר ידחקו את רגלי הירדנים האחראים למוסד, או לפחות יחלישו את מעמדם ויכניסו את הפלסטינים לתוך מעגל מקבלי ההחלטות?

לתהליך ההקצנה ולמאבק הכוחות המתנהל בהר הבית יש גורמים רבים. אחד מהם הוא ללא ספק התנועות והארגונים היהודיים, שמעודדים עלייה להר. זאת בניגוד לעבר - אז הדעה הרווחת הייתה שאסור ליהודים מסיבות הלכתיות לבקר במקום. אבל מכאן ועד סכנה למסגד אל-אקצא המרחק עצום. עכשיו מתנהל מאבק שליטה פוליטי ולא דתי, שמעורבת בו הרשות הפלסטינית וקבוצות מקרב ערביי ישראל, לשנות את הסטטוס קוו. בין אם זה נובע מחרדות, חששות או הסתה לשמה - זהו משחק פוליטי-מדיני שבו כל האמצעים כשרים. הפעם, לא ישראל מנהלת את המשחק הזה, אלא הרשות הפלסטינית.

אבל הסכנה הגדולה היא שאם הדברים יימשכו בכיוון הזה ויצאו מכלל שליטה, לא אבו מאזן, לא ראיד סאלח ולא אנשי הווקף הירדנים יוכלו באמת לשלוט על גובה הלהבות. ​