הרגע הקריטי של אבו מאזן

לאחר הפיגוע בשומרון שבו נרצחו בני הזוג נעמה ואיתם הנקין (1 באוקטובר), פיגוע שאחריו החל גל הטרור הנוכחי בישראל, שוחחתי עם בכירים במנגנוני הביטחון הפלסטיניים ועם שורה של עיתונאים פלסטיניים ותיקים מהעיר הטעונה חברון. כולם היו בטוחים מעל כל צל של ספק שלמרות הייאוש והתסכול הגדולים בגדה, השטח עייף מכדי להתארגן לאינתיפאדה שלישית. אחד מבכירי הרשות הסביר לי בפסקנות: "אם אבו מאזן לא ירצה אינתיפאדה, לא תהיה אינתיפאדה". הוא אמר את הדברים על סמך ההנחה שגם אם הפלסטינים אינם אוהבים את יו"ר הרשות, השליטה של מנגנוני הביטחון והממסד הפלסטיני בשטח היא מוחלטת. הטיעונים נשמעו הגיוניים ומבוססים והבאתי אותם בפירוט רב כאן בטור "אין סימנים לאינתיפאדה שלישית" ב-28 בספטמבר.

היום, אחרי שלושה שבועות עקובים מדם, אחרי עשרות פיגועים או ניסיונות פיגוע, ברור לחלוטין שהשטח מדבר אחרת ואינו פועל לפי רצונם של בכירי הרשות הפלסטינית, אשר ניסו למנוע בכל דרך התקוממות אלימה. אמנם בניגוד לאינתיפאדה השנייה (2005-2000) אין הפגנות המוניות ברחבי הגדה, אלא מספר עימותים מצומצם עם כוחות צה"ל בנקודות החיכוך. עם זאת, מספר המחבלים שיצאו החודש לפיגועי דקירה או דריסה בישראל דומה למספר הפיגועים שהיו לאורך כל האינתיפאדה השנייה, אשר נתמכה והונעה על ידי הארגונים הפלסטינים.

רוב המפגעים שיצאו עד כה לפיגועי דקירה הם ממזרח ירושלים, אבל מעשיהם מספקים השראה לצעירי הגדה, ובימים האחרונים ניתן לראות עלייה באלימות מעבר לקו הירוק. בכירי הרשות הפלסטינית, אנשי ההנהגה המדינית וראשי מנגנוני הביטחון, שהיו בטוחים כל כך בשליטתם בשטח, מבינים כעת כי שגו לא רק בהערכה הזאת, אלא גם בהנחה שהציבור הפלסטיני נשמע לקריאותיו של אבו מאזן. גם בהערכות הפסימיות ביותר שלהם, הם לא ציפו שתפרוץ אינתיפאדה מעל ראשם, ושהציבור הפלסטיני ישאיר אותם מאחור.

עמיתי חאזם בלושה כתב השבוע (21 באוקטובר) באל-מוניטור מדוע חמאס מעוניין באינתיפאדה.

מקור בחמאס הסביר לבלושה שהארגון מעוניין בהתקוממות בשטחי הגדה, אולם מעדיף שזו תתנהל בלעדיו. הנימוק שנתן אותו מקור הוא שחמאס משהה את פעולותיו המזוינות כדי שלא לעורר את ישראל לפעולה שתגדע את האינתיפאדה. אולם השימוש שהוא עשה במילים "משהה את המאבק מזוין" הוא מופרך, כי מאז מבצע צוק איתן ארגון חמאס לא עשה פעולות התקפיות נגד ישראל, ואף פעל במרץ נגד קיצוניים בעזה המנסים לשגר רקטות לעבר ישראל.

חמאס, ועל כך דווח ונכתב בהרחבה, מעוניין יותר להשיג הסכם ארוך טווח עם ישראל ("הודנא") מאשר להגיע עמה לסבב עימות מזוין נוסף שעלול להביא לקריסתו. זוהי הסיבה לכך שבארגון מעודדים אינתיפאדה אך לא מעוניינים לקחת בה חלק.

חמאס נמצא בין הפטיש לסדן: מצד אחד, אם אנשיו יצטרפו באופן פעיל לאינתיפאדה המתהווה, ישראל תכה בהם ללא רחם. מצד שני, כתנועת התנגדות, הם אינם יכולים להרשות לעצמם להישאר מאחור ולאבד את מעמדם כמובילי המאבק המזוין מול ישראל. הפתרון הנבחר בארגון הוא לדבר בזכות האינתיפאדה ולשאת נאומים חוצבי להבות נגד ישראל - אולם לתת לאחרים לעשות את העבודה בפועל.

גם בכירי הרשות הפלסטינית נמצאים במלכוד, כשהמצב שלהם מורכב ומסוכן הרבה יותר. עכשיו כבר ברור לכולם שהרשות איבדה את הקשר עם השטח. אם ממשל אבו מאזן ינסה להצטרף - אפילו באופן חלקי - למעגל האלימות, ישראל עלולה למוטט את הרשות הפלסטינית. לעומת זאת, אם בכירי הרשות ינסו למגר את האלימות הפלסטינית, הם עלולים לשלם מחיר יקר - אישית ופוליטית.

אמנם ההתקוממות בשטח מכוונת נגד ישראל, אבל היא מהווה במידה רבה גם קריאת תיגר ברורה ורועמת נגד הרשות הפלסטינית, בכיריה, פעיליה, ובעיקר נגד העומד בראשה אבו מאזן. השבוע התקשרתי למספר בכירים בפתח וברשות הפלסטינית כדי לשמוע ניתוח והערכות שלהם למצב. לראשונה מזה שנים, כולם התחמקו מסיבות שונות ומשונות. אחד מבכירי הרשות הסביר לי, באופן משעשע למדי: "אינני רוצה לדבר בעת הזאת על פוליטיקה, אם בא לך לדבר על נושאים אחרים - בבקשה".

בעוד מנהיגי חמאס מצאו דרך ביניים ומשתתפים בהתקוממות הנוכחית באופן מילולי בלבד, מנהיגי הרשות אינם יכולים לעשות גם לא את המעט הזה. פעילי השטח של הפתח וראשי התנזים ניסו לארגן הפגנות בגדה, אך מהר מאוד נאלצו להתיישר עם הקו של אבו מאזן ולחדול מהמאמצים. יו"ר הרשות נועד בשבוע שעבר (11 באוקטובר) עם ראשי התנזים והפציר בהם להרגיע את השטח.

אנשי הרשות הפלסטינית מבינים היטב שאם המצב בשטח יעבור מפיגועי דקירה של בודדים להפגנות המוניות ועימותים מאסיביים בשטחים, הדבר יוביל לכאוס מוחלט בשטחי הרשות - כזה שאיש אינו יודע מה יהיה בסופו. פירוש הדבר, ולחשש הזה שותפים כל בכירי הרשות בדרג המדיני ובמנגנוני הביטחון, שהרשות עלולה להתמוטט ושהם יאבדו את תפקידיהם, השפעתם ומעמדם לטובת הנהגה חדשה שתצמח מהרחוב. אנשי אבו מאזן חוששים שכל מה שהציבור הפלסטיני יזכור מהם זה את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, או כפי שמכנים זאת בגנאי בשטחים: "תעאמול" (משת"פים).

התנועה הלאומית הפלסטינית המרכזית, פתח, נמצאת באחד מרגעי המשבר הגדולים ביותר שלה. מנהיגיה ופעיליה מבינים שכל מהלך שינקטו כעת הוא גורלי. אבו מאזן, סאיב עריקאת, ג'יבריל רג'וב וגם ראשי התנזים מנסים כעת לעצור את ההסלמה ולהשתלט על המצב, תוך מזעור הנזק התדמיתי שייגרם להם בציבור הפלסטיני. אם הם ייכשלו, זה עשוי להיות סופה של תנועת הפתח, לפחות במתכונתה הנוכחית.