בישראל נשמו לרווחה אחרי ששמעו את נאומו של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן [30 בספטמבר]. כמעט שום דבר לא נותר מהציפיות שנבנו בחודשים האחרונים סביב הנאום הזה, שאמור היה להיות מכונן והתגלה בעיקר כמבלבל. אבו מאזן לא פרש, לא ביטל את הסכמי אוסלו באופן מפורש והפצצה שהבטיח להטיל הוטלה, אך לא התפוצצה כי הותקן בה מנגנון השהיה. נאום שאמור היה להיות דילוג היסטורי, הפך לצעד קטן. הבעיה היא, שזהו צעד קטן נוסף לכיוון התהום. כשישראל והפלסטינים יפלו לתהום הזו, הם ייזכרו בנאום הייאוש הזה מעצרת האו"ם ב-2015, ותישאל שוב השאלה: איך לא ראינו את הכתובת על הקיר?
זה, בעצם, מה שאבו מאזן עשה מול מליאה חצי ריקה של האו"ם ביום רביעי השבוע. כתב כתובת גדולה על הקיר. הבעיה שלו היא שרק מעטים קראו אותה, ומעטים עוד יותר התרשמו ממנה.
לכאורה, ההכרזה של אבו מאזן כי הרשות הפלסטינית תפסיק לכבד את ההסכמים עליהם היא חתומה עם ישראל, היא רעידת אדמה. העניין הוא, שזו רעידת אדמה על תנאי. איש אינו יודע איך זה יקרה, מתי זה יקרה, מה בדיוק יקרה, אם בכלל. אחת האפשרויות היא שהנאום הזה יישאר תלוי בחלל כמה ימים עד שיתפוגג מעצמו, כמו קודמיו. אפשרות אחרת היא שבעקבותיו יגיעו מעשים בשטח.
על פי ניתוחים בישראל, הסימן המשמעותי ביותר לכך שמדובר בהצהרה ריקה שלא תוביל למעשים הוא היעדרו של תאריך יעד, דד-ליין כלשהו או אולטימטום מפורש. מתי תפסיק הרשות לכבד את ההסכמים? באיזה תנאים? איזה הסכמים? אבו מאזן השאיר את כל הדברים הללו מעורפלים ועמומים. "כל עוד הוא לא הצהיר, למשל, על ביטול החלוקה של הגדה המערבית לאזורים איי, בי ו-סי, ולא נתן תאריך לפירוק הרשות הפלסטינית, לא ניתן להתייחס לאיום הזה כמשהו רציני", אמר לאל-מוניטור גורם ישראלי הבקי ביחסים בין ישראל לרשות וביישום ההסכמים ביניהן, "אסור לשכוח שחלק מההסכמים המיושמים כיום מאפשר לפלסטינים לקבל את כספי המסים המגיעים לה מישראל. מדובר בסכומים גדולים, לא נראה לי שהרשות תרצה לוותר עליהם", אמר.
שאלה קריטית נוספת היא שיתוף הפעולה הביטחוני בין צה"ל והשב"כ לבין מנגנוני הביטחון הפלסטינים. בשבוע שעבר אמר לאל-מוניטור קצין ישראלי בכיר, כי "כרגע שיתוף הפעולה נמשך באותה רמה שהיה תמיד, אנחנו לא רואים שינוי בפעילות בשטח או בדירקטיבה של המנגנונים מהדרג המדיני שלהם". גם ביום חמישי, למחרת הנאום, לא נמדדו שינויים כאלה בשטח.
מבחינת ישראל, נשמת אפם של ההסכמים עם הפלסטינים היא אותו שיתוף פעולה ביטחוני, שמאפשר לשמור על רמת טרור נמוכה יחסית בשטח. "ביום ששיתוף הפעולה הביטחוני ייגמר", אומר גורם ביטחוני ישראלי בכיר, "נדע שמשהו קרה, שאנחנו מתקדמים לכיוון התפרקות הרשות הפלסטינית או אינתיפאדה שלישית. כרגע, אנחנו לא שם".
"אבו מאזן מתוסכל", אמר לי גורם פלסטיני המקורב לראיס, זמן קצר לאחר שסיים את נאומו, "מה שהוא עשה היום בנאום זה להגביר אוקטבות. האזהרות הן אותן אזהרות והמצב אותו מצב, אבל קולו של אבו מאזן היה רם יותר היום ומהווה תמרור אזהרה. הוא מקווה שהעולם יבין את חומרת המצב".
מי שנטרלו את הפצצה וחילצו ממנה את המרעום היו האמריקאים. כפי שכבר נחשף, שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי הוא האיש שמונע כרגע את קיומה של פגישה בין בנימין נתניהו לאבו מאזן. האמריקאים חוששים מקריסה מואצת של היחסים בין הצדדים בעקבות פגישה כזו. במפגשים המוקדמים בין האמריקאים לאבו מאזן ואנשיו, שוכנע הראיס להוציא מנאומו תאריכי יעד ודד-ליינים, ובכך בעצם עוקר עיקר האיום.
גם העובדה שהנשיא האמריקאי ברק אובמה לא הזכיר, אפילו לא במילה אחת, את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בנאומו בעצרת האו"ם, תורמת לייאוש הפלסטיני המתגבר. אבו מאזן מביט סביב ונתקל באדישות מוחלטת. כולם עוסקים בסוריה ובסימני המלחמה הקרה שקמה מחדש לתחיה סביב משטרו הקורס של בשאר אל-אסד. הפלסטינים מעניינים הרבה פחות. לא נראה שנאומו של אבו מאזן ישנה משהו במציאות הזו כרגע. לסוגיה הפלסטינית העולם יחזור בבהילות אם וכאשר יגיע הפיצוץ הגדול. הייאוש המתפשט בקרב החלק המתון של הרשות הפלסטינית, אותו מייצג אבו מאזן, מקרב אותנו לפיצוץ הזה.
בנאומו, הצליח אבו מאזן לייצר רגע של אחדות לאומית נדירה על המפה הפוליטית הישראלית. כמעט כל ראשי המפלגות בישראל הסתערו על נאומו ועל דבריו בגינויים חריפים. אם תגובתה של לשכת נתניהו הייתה צפויה, הרי שהדברים הקשים של יצחק הרצוג, ציפי לבני ויאיר לפיד נגד אבו מאזן המחישו את עוצמת הפערים בין ישראל לפלסטינים ואת השפה השונה בה כל אחד מהצדדים בסכסוך הזה מדבר.
הרצוג אמר כי אבו מאזן מסלף ומשרת את הקיצוניים, וכי הוא ונתניהו "הם מנהיגים שמפחדים מהכרעות", ודרכם מובילה לעוד דם ושנאה.
לבני, המאמינה עד רגע זה שניתן להגיע להסכם עם הפלסטינים במשא ומתן בילטרלי ישיר, אמרה כי "ההנהגה הפלסטינית צריכה להבין שהדרך למדינה עוברת רק בהסכם...ולא דרך נאומים או הנפת דגלים"
ואילו לפיד, שהציג לפני כמה ימים תכנית מדינית חדשה המבוססת על היוזמה הערבית, היה הבוטה מכולם כשהודיע כי "זה לא היה נאום, זו הייתה מסכת של הכפשות מכוערות ושקריות של אדם שבמקום להיות מנהיג, מתנהג כמו אחרון המסיתים".
אבו מאזן, כמו האמריקאים והאירופים, כמה להצטרפות מפלגות מגוש המרכז-שמאל לממשלת נתניהו, שתאפשר את חידוש המשא ומתן בין הצדדים. בנאומו, הוא הצליח לייצר, ולו לרגע, אחדות כזו, אבל מכל הסיבות הלא נכונות. דוגמה אופיינית לפרדוקסים המזרח תיכוניים המרובים.
במצב הדברים, מה שנותר מהופעתו המיואשת של אבו מאזן ביום רביעי בפני עצרת האו"ם, הוא מעמד הנפת הדגל הפלסטיני בחזית הבניין. בפנים, הזהיר ראש הרשות הפלסטינית מקריסת ההסכמים והצהיר כי הרשות הפלסטינית היא ישות קורסת, נטולת סמכויות שעלולה להתמוטט לתוך עצמה. בחוץ, הונף הדגל של אותה רשות והוענק לה, לפחות מבחינה טקסית, מעמד של מדינה. שרי חוץ רבים הצטופפו שם, כדי להיקלט בתמונה ההיסטורית של הנפת הדגל הפלסטיני בחזית בניין האו"ם, בעוד המדינה הפלסטינית העתידית הולכת ומתרחקת והרשות הפלסטינית הולכת ומתפרקת. זהו עוד אחד מהפרדוקסים המזרח תיכוניים האופייניים, שמעיד על המבוכה והמבוי הסתום אליו נקלע התהליך כולו.