ישראל 2015: רוק וקסבה

ג'ון בון ג'ובי משך במוצאי שבת [3 באוקטובר] לפארק הירקון בתל אביב קרוב ל-55 אלף מעריצים (ובעיקר מעריצות) משולהבים. לא עזרו מאמציו של המטיף רוג'ר ווטרס, ששיגר מכתב נוסף לבון ג'ובי ערב המופע בו הצהיר שבהופעתו בתל אביב הוא ניצב "כתף אל כתף" עם "המתנחל ששרף את התינוק". בון ג'ובי התעלם באלגנטיות. למעלה משעתיים נתן את עצמו מול ההמונים בתל אביב, מצהיר שיגיע לכאן שוב "מתי שרק תגידו", מסיים את הערב באיחולי "תשמרו על עצמכם", ויודע למה.

ערב בואו של הרוקר האמריקאי הפופולארי, ביום חמישי בשבוע שעבר [1 באוקטובר], רצחו מחבלים פלסטינים את איתם ונעמה הנקין, תושבי ההתנחלות נריה, לעיני ארבעת ילדיהם ששהו ברכב וניצלו בנס. ביום שישי נקברו בני הזוג, ובנם הבכור, בסך הכל בן תשע, אמר קדיש על הוריו שהשאירו גם יתום בן ארבעה חודשים אחריהם.

עולם ומלואו מפריד בין כבישי יהודה ושומרון וירושלים, שהפכו לחזית בוערת, לבין מדינת תל אביב, בה נמצא גם פארק הירקון, אתר ההופעה של בון ג'ובי. בסך הכל 45 דקות נסיעה מתונה מפרידים בין העולמות הללו. בין הרוק, לבין הקסבה.

כשעה לפני שבון ג'ובי עלה לבמה נדקרו בעיר העתיקה בירושלים שני ישראלים ומתו מפצעיהם. שעות ספורות לאחר שירד ממנה, נדקר ליד שער שכם נער ישראלי בן 15 ונפצע.

את אחד השירים החדשים שלו, "אנחנו לא בורחים" (we dont run), הקדיש בון ג'ובי לרבבות הגועשים מולו. הוא עוקב כנראה אחרי האירועים ומבין פוליטיקה. תנוח דעתו: הישראלים לא בורחים לשום מקום. הם סתם מדחיקים את המציאות. איכשהו הם מצליחים לתחזק את מדינת תל אביב הפורחת, הליברלית, הרוקרית, אבל גם את מדינת יהודה ושומרון הפראית, התנ"כית, המדממת.

זוהי האינתיפאדה השלישית. אפשר להפסיק להתחבט ולהתלבט, אפשר להפסיק להתאמץ ולמצוא הגדרה למצב. בינתיים, גבולות הגזרה של האינתיפאדה הזו מוגבלים: מנערים מיידי אבנים על מכוניות חולפות, דרך בקבוקי תבערה, סכינאות מזדמנת, עד חוליות קטנות התוקפות ממארב מכוניות ישראליות באש מנשק אוטומטי. עוד לא הגענו למחוזות המחבלים המתאבדים, אבל יכול להיות שעוד נגיע. מה שאנחנו חווים עכשיו ממחיש את פריכותו של הסטטוס קוו ואת העובדה שאי אפשר "לנהל את הסכסוך". אבו מאזן איבד שליטה על השטח. גם נתניהו. הימים והשבועות הקרובים יעידו לאן מועדות פניה של האינתיפאדה הזו.

ראש הממשלה נתניהו שב ארצה מ"נאום השתיקה" שלו בניו יורק ביום ראשון. יש לו גם אינתיפאדה פנימית בימין. בימים האחרונים הוא חוטף ביקורת קשה מ"הבית היהודי". השרים נפתלי בנט ואיילת שקד דורשים ממנו פעולות ותוצאות, יד קשה נגד המתפרעים והמחבלים, בניית ישובים חדשים והחזרתם לכלא של משוחררי עסקת שליט. נתניהו מגיב בזעם וטוען שהם מנצלים "ניצול פוליטי ציני" את הנסיבות הקשות.

אבל נתניהו יודע שיש לו בעיה. במצבים כאלה הוא היה רגיל להגיע לאזורי הפיגוע, לרקוד על הדם ולבקר את הממשלה הנרפית שלא עושה מספיק כדי להילחם בטרור. הבעיה היא, שהממשלה הנרפית הזו היא הממשלה שלו. הוא הקים ממשלת ימין צרה. זה הזמן שלו להוכיח שלימין יש פתרונות למצב. ליישם את התורה ששינן באזני העולם עשרות שנים. הבעיה היא, שאין לו את הכלים לעשות את זה: אומץ, אשראי בינלאומי, מוכנות לשאת בנסיבות ובתוצאות של הצעדים שינקוט. כל מה שנתניהו רוצה בסך הכל זה לחזור הביתה בשלום, לשמור על הסטטוס קוו, להכפיש את אבו מאזן בפה, אבל להתפלל לשלומו בלב. אז זהו, שהשיטה הזו פשטה את הרגל.

במהלך השבת, שקל נתניהו לפטר את שרת המשפטים איילת שקד, השנואה על בני ביתו, בעקבות הריאיון שלה לערוץ 2 בו השמיעה ביקורת על מדיניות הממשלה. הבעיה היא, שאין לו אופציה לפטר אותה. פרישה של "הבית היהודי" מהממשלה תיקח את נתניהו לבחירות. הרצוג לא יחוש לעזרתו כשיפול. במצב הנוכחי, הסיכויים להרחבת הממשלה קלושים. נתניהו מתקרב לרגע האמת שלו, הרגע בו הכדורים המסתחררים באוויר בו זמנית מתחילים ליפול. המקל ארוך מכפי שיוכל להמשיך להחזיק אותו בשני קצותיו. או שהוא רוצה תהליך מדיני אמיתי, עם ויתורים ומחירים; או שהוא רוצה ימין אמיתי, עם יד קשה, המשך בניית יישובים וסכנה לבידוד מדיני. ישראל מאבדת את השליטה וההרתעה על השטח, בעיקר במזרח ירושלים, ומאבדת את הנכס הביטחוני הגדול ביותר שהיה לה בעשור האחרון, נכס ושמו אבו מאזן.

המנהיג הפלסטיני עוד לא גינה את הפיגוע המזעזע בו נרצחו בני הזוג הנקין לעיני ילדיהם. עד היום, נהג אבו מאזן לגנות, ולו בשפה רפה, אירועים מהסוג הזה. הפעם, שתק. נערך לכבודו טקס ברמאללה כששב מניו יורק, הייתה לו הזדמנות, אבל הוא דמם. בימין הישראלי רותחים, אבל מי שיבדוק יבין שאבו מאזן חושש לעורו. גם הוא איבד את הלגיטימציה שלו מול חמאס והג'יהאד האסלאמי. הוא לא מספק סחורה אמיתית לבני עמו כבר שנים, התקווה נגוזה, גינוי הרוצחים הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית. החברה הפלסטינית רואה באנשים האלה גיבורים אמיצי לב, שאהידים של ממש, ולאבו מאזן כבר אין יכולת לעמוד לבדו ולחסום בגופו את הגל הזה.

המודאגים ביותר מהמצב הקיים הם ראשי מערכת הביטחון הישראלית. בצה"ל ובשב"כ יודעים להעריך את שיתוף הפעולה עם מנגנוני הביטחון הפלסטינים. שיתוף הפעולה הזה נמשך גם בשעה שהמאמר הזה נכתב, אבל בניגוד לעבר, בצה"ל כבר לוקחים בחשבון שהוא יכול להסתיים או להתפוגג בכל רגע נתון. מחנות הפליטים בגדה הרימו את נס המרד כבר מזמן. המנגנונים של אבו מאזן נסוגים לאחור. בפת"ח נשמעות קריאות תיגר נגד מורשת אבו מאזן, השוללת שימוש באלימות ככלי מדיני ומעדיפה את דרך המשא ומתן.

הפיגועים האחרונים בוצעו כנראה על ידי פעילי חמאס וג'יהאד, אבל בישראל מודעים לכך שקרוב היום בו גם הפת"ח יצטרף לחגיגה. כפי שהדברים נראים כעת, עשור של רגיעה יחסית בשטחים מתקרב במהירות לסיומו. "סיום הסכסוך" כבר לא על הפרק, עכשיו יורד מהפרק גם "ניהול הסכסוך". יכול להיות שהצדדים יצטרכו למצוא מנהלים חדשים.