ירושלים המזרחית בוערת

בשנה האחרונה [2015-2014] מתנהל בישראל ויכוח ערני סביב הסוגיה האם אנחנו עומדים בפני אינתיפאדה שלישית. יש טיעונים מצוינים בעד ונגד, הוויכוח מתגבר בכל פעם שמתפרצת אלימות וגווע בימי שיגרה יחסית, ובעודו מתנהל מכתיבה המציאות את תוצאותיו. מכיוון שאף אינתיפאדה לא דומה לקודמתה (הראשונה הייתה אינתיפאדת אבנים וסכינים, השנייה הייתה אינתיפאדת מתאבדים), המציאות הנוכחית אינה מותירה מקום לספקות: אנחנו לא נמצאים בימי שיגרה.

מה שמתרחש בשנה האחרונה בירושלים ומתפשט ממנה מדי פעם גם למוקדים אחרים, הוא סוג של אינתיפאדה שטרם הוגדר או מוסגר, אבל הוא חי וקיים בשטח ולאף אחד אין עליו שליטה. לא לאבו מאזן, לא לישראל, אפילו לא לחמאס, שמשקיע את מיטב מרצו במטרה ללבות את האש.

ביום ראשון בלילה [13 בספטמבר], ערב ראש השנה העברית, נהרג בירושלים אלכסנדר לבלוביץ', בן 64, לאחר שאבנים הושלכו לעבר רכבו בדרום העיר. מיידי האבנים באו מהכפר הפלסטיני צור בהאר, והם תקפו מכוניות רבות נוספות שנסעו על הציר שמחבר את שכונת ארמון הנציב לכפר. כתוצאה מהאבנים הרבות שפגעו ברכבו, איבד לבלוביץ' את השליטה על ההגה, התנגש בעמוד חשמל ונהרג. שתי בנות משפחה שהיו איתו במכונית נפצעו.

תופעת יידוי האבנים ובקבוקי התבערה, שנמצאת בגידול מתמיד באזור ירושלים, היא הבעיה הבוערת פחות מבחינת ישראל. מוקד המתיחות והאירועים, כפי שכבר דווח באל-מוניטור, הוא הר הבית – חבית אבק השריפה הפוטנציאלית של המזרח התיכון, ואולי העולם כולו.

בבוקר יום ראשון השבוע, פרץ כוח משטרה ישראלי אל תוך ההר בעקבות מידע מודיעיני על התארגנות של צעירים פלסטינים לתקוף יהודים שיבקרו במקום במהלך החג. לילה קודם נתפס מטען צינור שניסו צעירים פלסטינים להחדיר להר הבית ונלכדו חשודים בהתארגנות לאלימות. בתוך ההר התפתח קרב בין צעירים פלסטינים שהגיחו מתוך מסגד אל-אקצא לבין השוטרים. הפלסטינים יידו אבנים וזיקוקים לעבר השוטרים. בסופו של דבר נסגר המסגד ומאות מבקרים יהודים הורשו לעלות להר.

הדי האירוע התפשטו במהירות בירושלים, והקריאות המוכרות "להציל את אל-אקצא" נשמעו בעיר העתיקה ובשאר השכונות במזרח ירושלים. סמטאות העיר העתיקה הפכו, במהלך כל ימי החג היהודי, למוקד אלימות כשפלסטינים תוקפים בחורי ישיבה יהודים שצועדים לעבר הכותל או שוטרים.

על פי ספירה פלסטינית, יותר מ-60 פצועים נמנו ביומיים הפרועים הללו. הפרות הסדר התרחבו כמעט לכל השכונות במזרח  ירושלים: עיסאוויה, סילוואן, מחנה הפליטים שועפט, קלנדיה, ראס אל-עמוד ועוד. בשורה התחתונה, ירושלים המזרחית בוערת. התבערה היא על אש קטנה; בינתיים מדובר באבנים, בקבוקי תבערה וסכינאות מזדמנת. אבל האזור הזה כבר לימד אותנו על המהירות בה אש קטנה יכולה להפוך לתבערה גדולה.

הבעיה העיקרית של הצדדים היא חוסר התוחלת. האינתיפאדה הראשונה [1991-1987] תרמה לנפילת ממשלתו של יצחק שמיר ב-1992 והתגובה המאוחרת אליה היו הסכמי אוסלו של יצחק רבין, שהבין שהסטטוס קוו מזיק לישראל ועשה מעשה. האינתיפאדה השנייה [2005-2000] אילצה את ישראל לצאת למבצע "חומת מגן", לבנות את גדר ההפרדה, ולבסוף יצא אריאל שרון מעזה ופינה ארבע התנחלויות בצפון השומרון כאיתות לפלסטינים, שהגיבו בטרור ואלימות (בעזה). היו מאז כמה ניסיונות להשגת הסכם, היה אולמרט והייתה לבני ואחר כך באו ג'ון קרי ומרטין אינדיק, אבל הסכסוך הוכיח שגם מסירות אינסופית ונחישות מרשימה (ע"ע קרי ואינדיק) אינם יכולים לו. המבוי הסתום לא נפרץ.

מה עושים עכשיו? תהליך מדיני אין והסיכוי שיהיה בעתיד הנראה לעין אינו גבוה. נכון, בנימין נתניהו הצהיר בלונדון ובאיטליה שהוא מוכן לחדש את השיחות הישירות עם אבו מאזן מיד, אבל אין באירופה נפש חיה שמאמינה לכנות דבריו. נתניהו חושש מגל החרמות והסנקציות שמתבשל נגד ישראל באירופה ומנסה להתעטף באדרת המשא ומתן הפיקטיבית. למרות שהלך קילומטראז' מכובד וחסר תקדים מבחינתו במשא ומתן שניהלו האמריקאים בשנים 2014-2013, לא זכה נתניהו לקרדיט בינלאומי כי עשה את הדרך הזו בחשאי, כשהוא שומר על "טווח הכחשה" ומתנער מוויתוריו פומבית לאחר פיצוץ המשא ומתן. עכשיו הוא מנסה לחדש את קו האשראי הבינלאומי שלו, ללא הצלחה.

גם אבו מאזן במלכוד. הוא תקוע, אין לו אופק מדיני, חמאס לוחץ עליו מעזה, הקהיליה הבינלאומית איבדה עניין בתלאותיו וממוקדת בנעשה בסוריה, עיראק, תימן, לוב ובעיקר במשבר הפליטים באירופה. אבו מאזן שוקל לפרוש, או להצהיר על ביטול הסכמי אוסלו, או לא לעשות כלום ולזרום עם האירועים. הרבה ברירות אין לו.

בצר לה, מנסה ממשלת ישראל לרפא את הסרטן עם פלסטרים מזדמנים. לאחרונה [9 בספטמבר] חתם שר הביטחון משה (בוגי) יעלון על צו המגדיר את קבוצות ה"מוראביטון" וה"מוראביטאט" הפלסטיניות הפעילות על הר הבית כ"התאגדות בלתי מותרת". מדובר בקבוצות נפרדות של גברים ונשים המוצבות באתר המסגדים סביב היממה ותפקידן לפרוץ בצרחות, התפרעויות ואלימות בכל פעם שמגיעים למקום מבקרים יהודים. כך, לפחות, זה נראה בעיניים ישראליות. הפלסטינים, מצדם, טוענים שמדובר ב"הגנה על הר הבית".

ערב החג העלה השר לביטחון הפנים גלעד ארדן הצעה לפיה שופטים ישראלים לא יקודמו אם יקלו בעונשיהם של מיידי אבנים פלסטינים. ארדן זועם על העונשים הקלים יחסית שמשיתים בתי המשפט בישראל על פלסטינים, בעיקר צעירים, שנתפסים מיידים אבנים על ישראלים. "אבנים הורגות, זה הוכח ומוכח בכל פעם מחדש", אמר ארדן, אבל ספג מיד ביקורת קשה מנשיאת בית המשפט העליון השופטת מרים נאור שאמרה שהצעתו "פוגעת בדמוקרטיה".

ומה אומר בנימין נתניהו? הוא כבר כינס שני "דיוני חירום" בלשכתו בימים האחרונים. אחד כונס ביום שלישי בערב, מוצאי החג. נתניהו דוחה, בינתיים, את הצעתו של השר ארדן. "נילחם בכל האמצעים הנדרשים נגד מיידי האבנים, זורקי בקבוקי התבערה ומטעני הצינור ומי שיורה זיקוקים כדי לפגוע באזרחים ושוטרים", אמר ראש הממשלה. "בערב החג הוכח שוב שזריקות אבנים יכולות להרוג. פעולות כאלה ייתקלו בתגובה חריפה מאוד של ענישה ומניעה. נוביל שינוי מערכתי ונקבע סטנדרט חדש של הרתעה", הבטיח נתניהו.

בדיון בראשותו הוחלט להחמיר את הצעדים במספר תחומים: בחינת שינוי הוראות פתיחה באש, קביעת עונשי מינימום לעבירות המדוברות, והטלת קנסות גבוהים על קטינים והוריהם המעורבים בהן.

על פניו, נשמעת תגובתו של נתניהו חריפה ומאיימת. כל מי שמכיר את החומר יודע שכל הדברים האלה כבר נאמרו, וכל הצעדים הללו כבר נבדקו, נשקלו או בוצעו בשטח. אין בהם פתרון ולא הם ישנו את המציאות. ישראל והפלסטינים תקועים באותה חבית אבק שריפה, ונכון להיום אין לאף אחד מים קרים לצקת פנימה כדי לקרר ולהרגיע את הלהבות. שמן ובנזין, דווקא יש לכולם ובשפע.