אין סימנים לאינתיפאדה שלישית

מדברים עליה כעל עובדה מוגמרת ורק לגבי עיתוי בואה חלוקות הדעות. האם האינתיפאדה השלישית תפרוץ בהר הבית ותתפשט כאש בשדה קוצים בכל הגדה, או שמא חברון תצית את הלהבה שניצוצותיה כבר מורגשים בשטח? אבנים, בקבוקי תבערה, דקירות – זה נראה כמו ניצני תחילתו של סבב אלימות עממי נוסף בין הישראלים לפלסטינים. אך האם אנו באמת על סף אינתיפאדה שלישית?

לאחרונה יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן מזהיר באופן פומבי, כי אם ישראל לא תרגיע את הרוחות, בעיקר בהר הבית, האינתיפאדה בוא תבוא. דברים ברוח זאת הוא אמר לאחרונה לנשיא צרפת פרנסואה הולנד [22 בספטמבר] וליו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג [18 באוגוסט]. את אזהרותיו הוא מתכוון כנראה להשמיע באופן ברור וחד בעצרת הכללית של האו"ם השבוע [30 בספטמבר], בנאום שמקורביו טוענים שיהיה חריף מכל נאומיו של אבו מאזן בעבר.

"זה רק משחק פוליטי של היו"ר", אומר לאל-מוניטור בכיר פלסטיני המכיר היטב את השטח. "בוא נכיר באמת, אין ספק שיש מתיחות גדולה וייאוש ותסכול וכל מה שצריך כדי להוציא אנשים לרחובות. אבל אינתיפאדה יכולה לפרוץ ולהיות אינטנסיבית, אלימה והמונית רק אם אבו מאזן ירצה שתפרוץ".

הבכיר הפלסטיני מסביר, כי בלי שגוף תנועתי גדול ידרבן את השטח לא תהיה אינתיפאדה בסדר גודל של שתי האינתיפאדות הקודמות. לדבריו, לתנועת חמאס הנרדפת על ידי הרשות הפלסטינית בגדה אין יכולת להרים ראש, ונוכח מצבה העגום של חמאס בעזה לא בטוח שמנהיגיה בכלל מעוניינים ללבות את האש כעת.

לפי הבכיר הפלסטיני, התנועה היחידה שיכולה, אם תרצה, להצית עימות עממי אלים נוסף [עם ישראל] היא הפת"ח. אבל גם תנועה זו נמצאת במשבר הנהגה גדול. בכירי התנועה עסוקים במלחמת ירושה, אם וכאשר אבו מאזן יממש את איומיו האחרונים ויפרוש מההנהגה הפלסטינית.

זאת ועוד: הציבור הפלסטיני מאוכזב מזה זמן מדרכו של אבו מאזן ומהמנהיגות הפלסטינית. יו"ר הרשות נתפס, בעיקר בעיני הדור הצעיר, כמי שנאחז בכיסאו ללא בחירות. הביקורת העצומה על התנהלותה של תנועת הפת"ח אינה עניין של מה בכך, וכנראה לא תאפשר לבכירי הפת"ח לנקוט מהלך שיסחף אחריו את הציבור הפלסטיני העייף והמתוסכל.

הרושם הוא שפלסטינים רבים בגדה, אם לא כולם, איבדו אמון בהנהגה הפלסטינית הנוכחית. הדברים האלה נשמעים בכל מקום, בכל החוגים, בכל המגזרים ובכל שטחי הגדה. מחברון עד שכם, מקלקיליה עד רמאללה.

לפי סקר דעת קהל של מכון הסקרים הפלסטיני בראשות הד"ר ח'ליל שקאקי שפורסם בשבוע שעבר [21 בספטמבר], 42 אחוז מהנשאלים סבורים כי מדינה פלסטינית תושג רק באמצעות מאבק מזוין. בפועל, הסימנים בשטח מעידים שעל אף ולמרות התסכול הפלסטיני, עימות כולל עם ישראל – אינתיפאדה שלישית – אינו באמת מבעבע מתחת לפני השטח.

בשבוע שעבר נהרגו באזור חברון שני פלסטינים: במחסום השוטר נורתה למוות הצעירה הדיל אל-שלמון לאחר שלטענת צה"ל ניסתה לדקור חייל [22 בספטמבר]; כמה שעות לפני כן נהרג הצעיר דיא עבד אל-חלים תלאחמה, ככל הנראה לאחר שרימון רסס מאולתר שהתכוון להשליך לעבר כוח צה"ל התפוצץ בידו והרגו.

בהלוויות ההרוגים השתתפו מאות בודדות של תושבים. חברון, העיר הטעונה ביותר בגדה ומי שסומנה בעבר כמובילת ההתנגדות העממית, שבה במהירות לשגרה. תושביה לא נסחפו למעגל האירועים האלימים.

יונס עיאדה המתגורר סמוך לרחוב אל-שוהדא בחברון, אומר לאל-מוניטור כי על אף החיכוכים עם המתנחלים ועל אף תחושת האין מוצא של הפלסטינים בעירו ובכלל, רוב התושבים ובעיקר הצעירים מעדיפים הפגנות עממיות כמחאה על פני אינתיפאדה אלימה. זו להערכתם לא תביא לשינוי במצבם.

"הייתי בן 14 כשפרצה האינתיפאדה השנייה", הוא מספר. "היו הרבה הרוגים והרבה פצועים. היה הרבה בלגן. זה לא הביא לנו פתרון. אנשים יודעים שעוד אינתיפאדה ועוד הרוגים יעשו את החיים קשים יותר. אין להם כוח לזה. זו לא רק דעתי האישית, אני אומר לך את מה שאומרים פה כל האנשים".

צעיר נוסף מחברון, צלם סוכנות ידיעות שסיקר את האינתיפאדה השנייה ומסקר עתה את האירועים באזור חברון, מסכים אף הוא להנחה שאינתיפאדה כוללת אינה קרובה עתה. לדבריו, המתיחות בשטח אכן קיימת, "אבל גם החיילים שלכם מתנהגים אחרת. אפשר היה לראות זאת בהלוויות של שני הצעירים שנהרגו. הצבא עמד רחוק והשתדל שלא להיגרר (לאלימות). זה לא היה כך בעבר. זה נראה כמו הנחיות לנקוט משנה זהירות. חבל שלא נהגו כך באינתיפאדה השנייה".

זוהי איפה האווירה הרווחת בשטחים. היא מורכבת, מסובכת, מבלבלת ומלאת סתירות. בניגוד לתקופתו הסוערת של יאסר ערפאת, מנגנוני הביטחון הפלסטינים תחת אבו מאזן מעניקים לתושבים תחושה של סדר וביטחון אישי כפי שלא היו מעולם בשטחים, על אף ולמרות המתיחות עם ישראל. הרושם הוא שאיש אינו מעוניין, לא התושבים הפלסטינים ולא אנשי הרשות הפלסטינית, לחזור למצב של כאוס מוחלט וריסוק מוסדות הרשות, שנבנו בעמל רב וזוכים היום ללגיטימיות שלטונית ואזרחית מכל תושבי הגדה.

אמנם, פלסטינים רבים סבורים (כך לפי הסקר של שקאקי) כי רק מאבק מזוין יביא להגשמת החלום – הקמת מדינה פלסטינית, אך מנגד הם עצמם אינם ששים להתגייס למאבק מזוין. ייתכן שזה קשור למשבר המנהיגות והאכזבה העמוקה מההנהגה הפוליטית הפלסטינית הנוכחית; ייתכן שפצעי האינתיפאדה השנייה עוד לא הגלידו; ואולי החברה הפלסטינית עוברת תהליך דומה לזה שעוברת החברה הישראלית – השלמה עם המצב.