בכיר פלסטיני מעריך: תרחיש המלחמה עם ישראל מתקרב

ב-5 ביוני 2017 ימלאו חמישים שנה למלחמת ששת הימים, וחמישים שנה לכיבוש הגדה המערבית. עבור פלסטינים רבים, זהו תאריך היעד האחרון והסופי בהחלט להשגת עצמאותם. עבור הישראלים, זו נקודת זמן טובה לחשבון נפש על זהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ישראלים רבים סבורים שמלחמת ששת הימים הפכה לניצחון פירוס.

בכיר פלסטיני המקורב לנשיא אבו מאזן סיפר לאל-מוניטור בעילום שם שהזמן הולך ואוזל מבחינת מאמציהם הדיפלומטיים של הפלסטינים. "הענקנו לתהליך המדיני עם ישראל כל הזדמנות אפשרית מאז 1988, ועל אחת כמה וכמה מאז הסכמי אוסלו. אבל גילינו שישראל מאוהבת בכיבוש. מאז החל כביכול תהליך השלום, זינקה אוכלוסיית המתנחלים פי ארבעה. בספטמבר השנה נצא למאמץ דיפלומטי אחרון, או שנאפשר התקוממות עממית לא אלימה. ואם לא תוקם מדינת פלסטין עד יוני 2017, לא תהיה לנו ברירה וניאלץ לחפש אסטרטגיה חלופית לכינונה של מדינה באמצעות עימות".

הרמז ברור: הפלסטינים חשים שהדיפלומטיה הכזיבה אותם, ושקרבה אולי השעה לחידוש המאבק המזוין. עוד קודם לכן, בניסיון להימנע מהדרך הזאת, יפנו הפלסטינים לקהילה הבינלאומית ויחתרו לתהליך שיכפה את כינונה של מדינה על בסיס קווי 67'.

גם ישראל מתקרבת לצומת דרכים. פתרון המדינה הדו-לאומית זוכה יותר ויותר לתמיכתם של ישראלים ושל פלסטינים נואשים גם יחד. במציאות, המדינה הדו-לאומית כבר קיימת הלכה למעשה. מחופי הים התיכון ועד לנהר הירדן יש מדינה אחת, רשות אוטונומית אחת שפיתוחה תלוי כל כולו בישראל, בכל מובן אפשרי. במילים אחרות, זהו מצב שבו השוויון איננו בר-קיום. מצב דמוי אפרטהייד - מדינה דו-לאומית אחת, אבל בלי הפתרון. ביוני 2017, ישראל תיאלץ להחליט אם היא מוכנה לחלוק את האדמה שמהים עד הירדן - על בסיס של שתי מדינות לשני עמים - כדי לשמור על זהותה היהודית והדמוקרטית. הזמן הולך ואוזל.

כבר לפני 2017 ייאלצו הצדדים להגיע להכרעות חשובות שאפשר לצמצם לבחירה גורלית אחת: האם ההנהגות הישראלית והפלסטינית ירצו לחתור יחדיו למימוש האינטרסים הלאומיים שלהן, או שמא יעדיפו את החיכוך ואת ניגוד האינטרסים? קל מאוד לדמיין את שתי האפשרויות הללו, והבחירה נתונה בידיהם של המנהיגים משני הצדדים.

חתירה להתלכדות פוליטית לטובת מימוש אינטרסים משותפים אפשרית בהתחשב בכך ששני העמים חולקים פיסת אדמה קטנה אחת, ששניהם ירוויחו הרבה מאוד אם יחלקו ביניהם תשתיות בסיסיות כמו מים, אנרגיה ותחבורה, ושרבים מהאינטרסים הבסיסיים שלהם תלויים זה בזה - מביטחון ועד תיירות. ניגוד האינטרסים גם הוא אפשרי, תוצר של מאה שנות התנגשויות ושל סכסוך עקוב מדם, שרק מוביל למעגל קסמים של נקמה, ובסופו של דבר להפסד עבור שני הצדדים.

חתירה משותפת למימוש האינטרסים מחייבת תהליך לאומי של קבלת החלטות שמבוסס על אומץ מצד המנהיגים; המשכו של ניגוד האינטרסים מבוסס על ליבוי העוינות. האחרון נובע מאי-רציונליות, ומונע מלאומנות צרת אופקים ומפופוליזם זול של מנהיגים.

כיום נדמה שהאי-רציונליות מושלת בכיפה משני הצדדים, ולכן נדמה שהאפשרות הסבירה יותר היא אותה תחזית עגומה של הבכיר הפלסטיני, שמדבר על המשכו המר של מעגל האלימות גם בשנים הבאות. אין ספק שהאשליה באשר לסטטוס קוו מתמשך ובר-קיימא תתפוגג בסופו של דבר. ולכן, מנקודת המבט העתידית של יוני 2017, מלחמה או תהליך שלום עומדים על הפרק באותה מידה.

הבכיר הפלסטיני תיאר לאל-מוניטור תרחיש מצמרר במיוחד של אפשרות המלחמה; סכסוך אלים שבמרכזו ירושלים והר הבית (המסגדים הקדושים לאיסלאם), ושאליו יצטרפו גם מדינות ערב ושלל ארגוני טרור שיעים וסונים, באמצעות כלי נשק עממיים לצד כלי נשק מתקדמים ביותר.

אותו מקור בכיר מרמאללה, המנוסה מאוד בענייני ביטחון, הדגיש כי התחזית הזו איננה איום, אלא ניתוח לוגי. לדבריו: "אנחנו עומדים על סף תהום, אבל הקהילה הבינלאומית יכולה עדיין למנוע את הנפילה". למרבה הצער, קשה לראות את ההנהגות הנוכחיות באזור מקבלות את ההחלטות הרציונליות והלוגיות הנדרשות כדי לבנות בסיס חדש של אינטרסים משותפים. יותר מזה, גם בירושלים וגם ברמאללה עלולים להיווצר - בחודשים הקרובים או בשנים הבאות - מאבקי כוח על ירושתם של נתניהו ושל אבו מאזן. במובנים רבים, מאבקי הכוח הללו כבר החלו.

וזה אומר שהכדור נמצא כעת בפתחה של הקהילה הבינלאומית. כשנשאל על תרחיש האימים של הבכיר הפלסטיני, אמר לאל-מוניטור מקור בכיר במחלקת המדינה: "וושינגטון אינה יכולה לרצות בפתרון של שתי מדינות לשני עמים יותר מהצדדים עצמם. העמדות שלנו, והמוכנות שלנו, ברורות ומוכרות גם לישראל וגם לרשות הפלסטינית. לעת עתה, הם נמצאים ברשות עצמם, אלא אם נשמע שהשתנה משהו".

אם האמריקאים אינה ששים להמשיך ולקדם את הנושא, נדמה שאין ברירה: הישראלים והפלסטינים יצטרכו לפעול בעצמם, ולאלתר. שתי ההנהגות חייבות להבין את זה. הן חייבות להשתחרר מדפוסי המחשבה שלהן ולרקוח פתרונות פוליטיים לפני שתפרוץ מלחמה, ולא אחרי.