החיבוק של נשות מחסום ווטש למשפחת דוואבשה

זה סיפור שנע בין ייאוש לתקווה ומהול בהרבה אכזבה. זה גם סיפור על נשים שניסו להקים גשר של הידברות, הבנה ודו קיום, וגילו עד כמה יסודותיו רכים ושבירים.

זה החל לפני כשלוש שנים [2012]. נשות מחסום ווטש, ביקשו להעמיק את פעילותן בתוך כפרים פלסטיניים בשומרון, לאחר פירוק שני מחסומי צה"ל גדולים – חוורא ובית איבא. ותיקות הארגון, דבורה אורג ורעיה גולמוב, הציעו לתושבים להקים קבוצות לימוד אנגלית לנשים ונערות. מאז נפתחו כיתות הלימוד הללו ידעו היחסים בין הישראלים לפלסטינים הרבה מאוד מורדות. כל טלטלה – למשל מבצע "צוק איתן" [יולי-אוגוסט 2014], סדקה עוד קצת את הגשר שהתאמצו המתנדבות להקים.

הדס כרמי היא פעילת מחסום ווטש שנהגה ללמד אנגלית קבוצת נערות וצעירות מהכפר ג'וריש. "בקבוצה שלי למדו בנות מגיל 12 עד גיל 26, ועמי הייתה מורה נוספת מוסמכת ללימוד אנגלית ושמה שוש חן", סיפרה כרמי לאל-מוניטור. "שוש הרכיבה את השיעורים ואני לימדתי שירים באנגלית. הן למדו שירים של פול סיימון ופול מקרטני, ובעיקר אהבו אתIMAGINE של ג'ון לנון. לבקשתי הן כתבו על פי הלחן את האימג'ן שלהן".

בין הבנות הפלסטיניות לבין המורות מטעם מחסום ווטש, שפעם עמדו במחסומי צה"ל ותיעדו עימותים בין חיילים לפלסטינים ובין מתנחלים לתושבי הכפרים בשומרון, נרקמה חברות אמיצה. היה נדמה להן שהגשר הצר שבנו יציב ואיתן. אבל אז אירע הפיגוע בבית משפחת דוואבשה בכפר דומא [31 ביולי], והכל קרס.

"הגענו לג'וריש להביע את תנחומינו ומצאנו את הבנות בסערת רגשות", מספרת כרמי, "אחת הנערות, סירין אחמד, בתו של ראש הכפר, סיפרה לנו שהמורה למתמטיקה שלהן היא ריהאם דוואבשה, הנלחמת עדיין על חייה. הן ביקשו שלא נבוא יותר. 'אתן ישראליות', היא אמרה, 'אמנם אתן מתנגדות לכיבוש אבל אתן ישראליות. בכל פעם שאני רואה אתכן, אני נזכרת במורה האהובה שלנו הנלחמת על חייה ועל בני משפחתה שנרצחו'. הגשר קרס במעשה אחד".

כרמי לא ויתרה. היא הגיעה לבית החולים תל השומר, למחלקה בה מאושפזים ריהאם ובנה אחמד. "פגשתי את הסבא חוסיין ואמרתי לו שאני ממחסום ווטש, שאני לימדתי את התלמידות של ריהאם ואני רוצה להיות איתם. הוא התרגש".

"ראיתי אישה מאוד עצובה", מספר חוסיין דוואבשה לאל-מוניטור מבית החולים תל השומר, "היא באה אליי ואמרה 'אני רוצה להיות איתכם'. אמרתי לה שזה בסדר. מאז היא ועוד נשים ממחסום ווטש מגיעות לבית החולים ושוהות איתנו במחלקה, לפחות 15 שעות ביום. גם עכשיו יושבות לצדי רעיה ונורית, שתי נשים מהמחסום. הן דואגות לנו ומעניקות לנו תמיכה וחיזוק. אלוהים יודע כמה אנחנו צריכים זאת".

כרמי מסבירה, כי מלבד התמיכה שהיא מעניקה למשפחה היא גם מסייעת לבני משפחה וקרובים מכפר דומא המבקשים לבקר בתל השומר. התיאום עם הנהלת בית החולים והוצאת אישורי המעבר למבקרים מהכפר דורשים טיפול יומיומי.

"אני משענת בשבילם", היא אומרת, "התחלתי לטפל באחות של ריהאם, מרים. היא בת 16 ונמצאת כל הזמן בבית החולים. אחמד בן החמש פצוע וזקוק לה מאוד. הוא רוצה שמרים דודתו תהיה לידו כל הזמן. אני קוראת לה 'בתי', 'מרים מרים', 'בנתי בנתי', ומפנקת אותה. היא צריכה את זה. בשעות שאני איתה אפילו התחלנו ללמוד אנגלית וקצת עברית. עכשיו הם קוראים לי הדס דוואבשה".

כרמי גם מקפידה לדבר מדי יום עם סירין אחמד, תלמידתה שביקשה ממנה לא לבוא יותר לכפר. "אני אישית לא הופתעתי שהיא ביקשה שלא נגיע לכפר", אומרת כרמי, "אני מניחה שזה עניין של זמן. אולי בעתיד הן כן ירצו שנגיע".

"זה עניין מאוד רגיש", אומר חוסיין דוואבשה, "הן (הנערות בכפר) יודעות שהדס ושאר נשות מחסום ווטש אין להן קשר למבצעי הפיגוע במשפחתי. אבל מבחינתן נשות ווטש שייכות לקבוצה שרצחה את בני משפחת מורתן האהובה, ולכן הן אינן יכולות להמשיך לקיים איתן מפגשים כרגיל".

התקשרתי לסירין אחמד. "הדס כרמי היא אחת הנשים האהובות עליי ביותר", אמרה סירין, "היא יקרה ללבי מאוד. אבל ההחלטה לא הייתה שלי בלבד. אנחנו קבוצת נערות שמורתנו נלחמת על חייה ואנחנו פשוט לא יכולות לראות ישראליות עכשיו. כל פעם בנינו גשר חדש, וכל פעם חווינו התגרויות ומעשי אלימות של הישראלים. נשכנו שפתיים והמשכנו. עכשיו אנחנו צריכות להירגע. הישראלים צריכים להראות לנו שהם לפחות עוצרים את הרוצחים ומענישים אותם על מעשה שפל כל כך.

" אני יודעת שהדס ונשות מחסום ווטש נמצאות כל הזמן בבית החולים ליד מיטתה של מורתנו. אני יודעת שהן טובות והן יקרות לי מאוד, בעיקר הדס. אולי עוד נשוב וניפגש. נתפלל שמורתנו תחלים".

"אסור להתייאש", אומרת לאל-מוניטור דבורה אורג, "נכון שהמצב קשה, אבל הכי מדאיג אותי זה שהישראלים באופן כללי לא רוצים לדעת ולא רוצים לשמוע על מה שקורה מאחורי המחסומים. למרות האכזבות לא נישבר. מצער שאנחנו טיפה בים, אבל מישהו כבר אמר לי שאנחנו גם ים בטיפה". ​