להציל את אסד

הלינץ' שתושבים דרוזים עשו לפני שבוע (23 ביוני) במורדים סורים פצועים באמבולנס צה"ל במג'דל שמס ברמת הגולן הוא פעמון אזהרה לא רק עבור ישראל, אלא לכל השחקנים באזור. הבעיה הדרוזית הציפה, אף אם ברמז, את מארג היריבויות והמתחים הבין-עדתיים בגבולה של ישראל. אם המשטר בדמשק יקרוס או ינטוש את רצועת הגבול הזאת לחסדי הפלגים החמושים, סביר להניח שגם היציבות והשקט היחסיים שם יסתיימו. המתח האצור באזור הגבול יתפוצץ.

האירועים האלה צריכים ללמד את ישראל, שחובה עליה לרצות בכל מחיר בהישרדות המשטר הנוכחי ובחיזוקו. מי שתוהה מדוע, מוזמן להעיף מבט לעבר עיראק השכנה, או לוב הרחוקה. מה שקורה שם צפוי לקרות גם בסוריה שאחרי בשאר אסד.

משטר הבעת' התאכזר לאזרחיו ושלל מהם זכויות בסיסיות, ואכן ראוי שימוצה הדין עם קברניטיו. אבל בבחירה בין רע לפחות רע, הכף נוטה לטובתו. על מערכת הביטחון בישראל לנטוש בהדרגה את הברית ההולכת ונרקמת בינה לבין המורדים הסוריים, ולפעול באלגנטיות אצל ידידיה במערב כדי לייצב את דמשק ככל האפשר. אסור לה לחזק את אויביו, לעמוד עמם בקשרי ידידות, ואסור לה להחלישו. פירותיה הבאושים של טקטיקה זו עלולים לחזור לירושלים כבומרנג.

הישארותו של השלטון בדמשק היא ערובה ליציבות בגבולה הצפוני של ישראל, והיא אבן יסוד בביטחונה הלאומי. המשטר הסורי הוא חילוני, מכיר בזכותה של ישראל להתקיים ואינו תאב מוות. הוא אינו מצויד בתפיסות דתיות משיחיות ולא חותר לכינון חליפות איסלאמית באזור שבשליטתו. מאחר שמדובר במדינה ריבונית, הרי במקרה של התנגשות או משבר, אפשר להפעיל עליו שלל מנופי לחץ. ניתן להעביר אליו מסרים דיפלומטיים, לפעול נגדו בזירות בינלאומיות או לפגוע באינטרסים אזוריים שלו. אם נוצר צורך בפעולה צבאית נגדו, אין צורך לחפשו נואשות בין אוכלוסייה אזרחית ולהסתכן בהריגת חפים מפשע.

לישראל ניסיון רב שנים של גבול יציב עם המשטר הסורי. עד שפרצה המלחמה שם, לא נורתה מסוריה ולו ירייה אחת. אמנם את התוקפנות כלפי ישראל העתיק אסד לגבול הלבנוני באמצעות חיזבאללה, אבל גם התנועה הזו, והזרוע הצבאית שלה, עדיפה לישראל מאל-קאעידה ואחיותיה. היא מוכרת ומנהיגיה מוכרים. ישראל "מדברת" עם חיזבאללה עוד מהתקופה שבה התנועה שלטה בדרום לבנון. זהו דיבור עקיף ברובו, שנועד לשרת אינטרסים פרקטיים מהסוג שנכפו על שניים שנאלצו לגור זה לצד זה, אבל הפרגמטיקה שולטת בהם. לוחמי חיזבאללה הם אמנם אויבים מרים, אבל אצלם לא תמצאו את החדווה לרשע וקניבליזם, כפי שנראו בעשור האחרון אצל ארגוני הג'יהאד הסונים.

לעומת זאת, בחירה באויביו של אסד ועידוד קריסתו הם הימור מסוכן, חסר אחריות, שזועק להתרחק ממנו ככתובת אש על הקיר. הגורמים הבולטים מקרב שכניה לעתיד של ישראל הם בעיקר ג'בהת א-נוסרה (חזית הסיוע), סניף אל-קאעידה בסוריה, או דאע"ש, שלוחמיו חותרים להתקדם לדרום סוריה אבל בינתיים נבלמים. יש בקרב המורדים גם פלגים שאינם ג'יהאדיסטיים. ייתכן שירצו יחסים של שכנות טובה עם ישראל, וייתכן שלא. מדובר במיליציות אד-הוק, שמגמת פניהן אינה ברורה והן נתונות להשפעה או כיבוש בידי חזקים מהן.

גם אם יטפחו פלגים אלה בראשית הדרך יחסים של הבנה עם צה"ל, אין בכך כל ערובה בנוגע לעתיד. אולי יתפצלו באחד הימים, כפי שקרה לאש"ף, ואחד מהם יחל לגלות עוינות כלפי ישראל? אולי מחר יחליפו נאמנות או מדיניות? ההיסטוריה של ישראל מכירה את התרחישים האלה היטב.

יותר מארבע שנים חלפו מאז פרצה המלחמה בסוריה, וישראל עדיין לא גיבשה את עמדתה המוחלטת באשר למה טוב לה ומה לא. בשנתה הראשונה של המלחמה הזו נהו פוליטיקאים ישראלים אחר העדר הבינלאומי, וקראו להפלתו של בשאר אסד. אחר כך הבינו פתע שאם ייפול, ייתכן שיבואו במקומו פלגים קיצוניים. מאז נותרה העמדה הישראלית נטולת כיוון. יש במערכת הביטחונית כאלה הסבורים שנפילת אסד תחליש את המחנה השיעי-עלאווי, ולכן היא תועיל לישראל. אחרים סבורים שהליכתו תוביל לכאוס, שממנו תושפע ישראל לרעה. עד כה לא התקיים במערכת הביטחונית דיון מעמיק, רב מערכתי, שהסתיים בגיבוש עמדה ברורה ומוסמכת בסוגיה הזו. מי שינסה להתעניין אצל אישים בצמרת המדינית-ביטחונית של ישראל מה לדעתם התסריט העדיף בנוגע לגורל דמשק, ייתקל בתגובות בלתי מספקות, לעתים מבולבלות.

גם המערב נוקט עמדה מתעתעת בנוגע לעתידה של סוריה. יש במנהיגיו כאלה שקוראים להפלת המשטר, ויש ש"מסתפקים" בהסדר שיביא לפרישת הנשיא בשאר אסד בלבד. יש השותקים, ויש מהם שותפים מבצעיים מאחורי הקלעים להחלשתו, במיוחד בשנותיו הראשונות של המרד. אבל לאלה וגם לאלה אין זכות להיות שותף בקביעת עתידה של סוריה. האמריקאים והבריטים הם אלה שהפילו את סדאם חוסיין והניעו את הפיכתה של עיראק לזירת קרב מדממת. צרפת של הנשיא הקודם ניקולא סרקוזי הייתה זו שדחפה את מועצת הביטחון של האו"ם להורות על מבצע צבאי בלוב, שקרע אותה לגזרים. המערב טרם נתן את הדין על אחריותו למותם של רבים כל כך.

בשלושה עשורים של עימות עם ארגונים לא-מדינתיים, כמו חיזבאללה וחמאס, הוכיחה ישראל יכולת התמודדות בינונית עמם. אין לה לבוא בתלונות על כך אלא לעצמה, שהרי מרביתם הוקמו מתחת לאפו של צה"ל, באזורים שהיו בחזקתו. ישראל ניסתה להדביר את הארגונים אלה, אבל כשלה כל פעם מחדש, ואף אפשרה להם להתחזק. לעתים לוותה המדיניות הזו בטעויות אומללות. בשנות ה-80 בעזה טיפח צה"ל את האגודות האיסלאמיות כדי שיהוו משקל נגד לפתח. מתוך האגודות האלה צמח חמאס, שלימים טרף את פתח בהפיכה צבאית עקובה מדם.

גם היום ישראל שבויה ביריבותה עם חיזבאללה, סוריה ואיראן, ואיננה מבחינה כי מקרבן יוצא אויב חדש, מסוכן ובלתי מוכר. חזית שלישית ברמת הגולן שבה יפרחו ארגון נוסף או יישות בלתי מדינתית ברוח ארגוני המרד הסונים, לא תיצור לישראל לא ידיד ולא תחליף למשטר היציב של הבעת'. היא תוליד, בהדרגה ובבטחה, איום חדש.