בשנת 2048 תחגוג ישראל מאה שנים ראשונות לעצמאותה. מנקודת המבט של ימינו, העתיד הזה נראה ברובו קודר: הסכסוך בין ישראל לבין הפלסטינים נראה היום בלתי פתיר יותר מתמיד, ושכנותינו הערביות שרויות ברובן בכאוס, לאחר שנפלו למאבק אלים על זהותן בין ארגוני איסלאם קיצוני לרודנים צבאיים ולדור צעיר ופרגמטי יותר אך מאורגן פחות. השפה השלטת היא של טרור והוצאות להורג מצד אחד, ומנגד של רשתות חברתיות. העוינות כלפי המערב, ארצות הברית וישראל חוגגת. בה בעת, ממשלת ישראל מחזקת את אחיזתה בגדה המערבית באמצעות מדיניות תוקפנית של הרחבת התנחלויות, במטרה למנוע את האפשרות של פתרון שתי המדינות לשני עמים. במקביל, עובר גם על עזה תהליך מסוכן של הקצנה בעקבות החורבן שהותירה מאחור המלחמה עם ישראל בשנה שעברה, ומאבקים בין חמאס לארגונים איסלאמיים קיצוניים יותר.
מעמדה הבינלאומי של ישראל נמצא בשפל חסר-תקדים. העולם מתקומם נגד הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, ורואה בו ניאו-קולוניאליזם. היחסים עם וושינגטון שרויים במשבר עמוק, בכל מה שקשור להסכם הגרעין העתידי עם איראן ולתמיכת ארצות הברית בכינונה של מדינת פלסטין. מבית, נתונה ישראל גם במשבר חברתי וערכי עמוק, שמאיים על לכידותה ועל המרקם הדמוקרטי שלה. כל העת הולך ומתרחב הקרע בין עשירים לעניים, בין המרכז לפריפריה, בין דתיים לחילוניים, בין יהודים לערבים - וכל זה בזמן שהממשלה הנוכחית מקדמת חקיקה שמצמצמת את זכויות המיעוטים. צעירים רבים מישראל נוסעים לחפש את עתידם דווקא בברלין, בירת גרמניה, מכל המקומות שבעולם. וכך, כמו שנאמר לעיל, עתידה של ישראל נראה מעונן, במקרה הטוב.
