דילוג לתוכן העיקרי

עשור להתנתקות: האם באמת מדובר בטעות היסטורית?

בדעת הקהל נתפסת ההתנתקות שכפה אריאל שרון על יישובי גוש קטיף כאסון לאומי. אבל ישראל נוטה להמעיט בשגיאות שעשתה אחרי המהלך, ושהובילו את רצועת עזה להוות איום ביטחוני משמעותי עליה.
Palestinians Hamas militants march during an anti-Israel rally in Gaza City July 8, 2015. July 8th marks the one-year anniversary of the war between Israel and Hamas in Gaza. The 50-day conflict began after Israel said it was determined to put an end to constant rocket-fire from Gaza, launching an intense air and ground assault to do so. It was the third major conflict between Israel and Hamas militants since the Islamist group seized control of Gaza in 2007. The fighting killed more than 2,100 Palestinians

ב-26 ביולי, לפי התאריך העברי, ימלאו 10 שנים להתנתקות מרצועת עזה. פינוי יישובי גוש קטיף ומרכז הרצועה, וההיערכות של צה"ל על הגבול הבינלאומי, נתפסת בעיני רוב הציבור בישראל כטעות היסטורית שהביאה את עזה להוות איום ביטחוני על תושבי ישראל בכלל ועל תושבי הדרום בפרט. סקרים שנערכו לאחר הנסיגה, עוד לפני שתנועת חמאס תפסה בכוח את השליטה ברצועה וגם בשנים הבאות, הראו בהתמדה שגם מרבית אלה שתמכו מלכתחילה במהלך הדרמטי של אריאל שרון סבורים כי שגו.

תחושת המקח-טעות שמקיפה את רוב הציבור בישראל היום, נובעת מטבע הדברים מההערכה ומהתקווה ששררו בעת ההיתנתקות שעם יציאת כוחות צה"ל ופינוי היישובים לא תהיה לפלסטינים עוד סיבה לדרוש את סיום הכיבוש, והם יתפנו לשקם את חייהם ברצועה. אבל לא רק שרצועת עזה הפכה במהלך עשור לאיום ביטחוני משמעותי על ישראל, אלא שבאופן פרדוקסלי המהלכים הצבאיים שנקטה ישראל כדי לעצור את ירי הרקטות לשטחה, אף פגעו קשות ביחסי החוץ שלה ובמעמדה הבינלאומי בעולם.

העובדות מדברות בעד עצמן, אבל עדיין נשאלת השאלה הגדולה - האם אפשר היה אחרת? האם יציאת ישראל מעזה הייתה טעות קולוסלית היסטורית, ואלמלא היה נוקט אריאל שרון את המהלך הדרמטי, הדברים היו נראים אחרת?

כדאי תחילה להציג את התמונה הביטחונית הנכונה של יישובי הרצועה ערב ההתנתקות. עד הפינוי יישובי גוש קטיף היו מטרה יומיומית להתקפות טרור. כמעט 6,000 פגזי מרגמה נורו במהלך האינתיפאדה השנייה מאזור ח'אן יונס השכנה לעבר יישובי הגוש שהפכו למבצרים ממוגנים. הכבישים והדרכים מאזור כיסופים לגוש קטיף היו יעדים מסומנים של כל הארגונים הפלסטיניים ברצועה. מערכת הביטחון וראשי הדרג המדיני, בראשם ראש הממשלה שרון, ידעו היטב שלא יהיה ניתן לאבטח ולהבטיח את שלומם וביטחונם של תושבי גוש קטיף ומרכז הרצועה לאורך זמן.

אבל ההתנתקות שעליה הכריז שרון בכנס הרצליה בדצמבר 2003 לא נהגתה ולא נולדה כדי לעצור את ההידרדרות הביטחונית בעזה, והחשש לשלומם של תושביה היהודים של רצועת עזה. אריאל שרון, שטבע את הסיסמה "דין נצרים כדין תל אביב", יזם את מהלך ההתנתקות כדי לבלום תוכנית אחרת - את מפת הדרכים שיזם נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש. ההנחה הייתה שאם ישראל תיזום מהלך מדיני משמעותי ורחב, היא תצליח לסכל את התוכנית האמריקאית שקראה לנסיגת ישראל מרצועת עזה ומהגדה המערבית והקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות 67'. ראש לשכתו של שרון, עו"ד דב וייסגלס, אף הודה בראיון לעיתון הארץ (5 באוקטובר 2004) שזו הייתה העילה המרכזית לתוכנית הדרמטית שעליה החליט אריאל שרון, מי שנחשב לאבי ההתנחלויות. המטרה הייתה להגן על יישובי יהודה ושומרון ולהקריב את יישובי עזה למענם, ולפיכך שרון לא חזה את "היום שאחרי".

כאשר ההתנתקות קרמה עור וגידים, ולכולם היה ברור ששרון רציני ונחוש, ניסו הפלסטינים לשכנע את הדרג המדיני הישראלי לבצע את הנסיגה מעזה בשיתוף פעולה עם הרשות. מוחמד דחלאן, מי שהיה יועצו לענייני ביטחון של ראש הרשות אבו מאזן והפך מאז לאויבו המושבע, ניסה אז להסביר לשר הביטחון בנימין (פואד) בן אליעזר ולראש השב"כ אבי דיכטר ששיתוף פעולה עם הרשות והצגת ההתנתקות כמהלך מדיני משותף תסייע לישראל בעתיד, ותבטיח שליטה של מנגנוני הביטחון הפלסטיני על השטח שיפונה. אבל שרון סירב בתוקף. את אבו מאזן הוא הגדיר כברווז צולע, ואת בכירי הרשות הפלסטינית הוא ראה באור שלילי.

חמאס ניכסה לעצמה את נסיגת ישראל, זכתה בבחירות [2006], השתלטה על עזה וסילקה את פת"ח בכוח. הנבואות השחורות התממשו. עזה הפכה "לחמאסטן", כפי שהזהירו מתנגדי ההתנתקות.

אבל בכך לא תמו כל שגיאותיה של ישראל. כשחמאס זכתה בבחירות הכריז ראש הממשלה אהוד אולמרט על סנקציות כלכליות על הרשות הפלסטינית והחליש עוד יותר את מנגנוני הביטחון שלה ואת כוח עמידתה מול חמאס המתחזקת. לאחר ההפיכה שביצעו אנשי עז א-דין אל קסאם בעזה ותפיסת מוסדות הרשות על ידי חמאס ברצועה, הכריז ראש הממשלה אהוד אולמרט על סגר כללי מחניק על עזה, שנמשך יותר משמונה שנים. מאז ועד היום חמאס מרכזת את כוחה ואת מרצה בהסרת הסגר ובשימור השלטון.

המציאות מוכיחה שחמאס הפכה לכוח הפוליטי והצבאי המוביל בחברה הפלסטינית, חודשים ספורים לאחר ההתנתקות. אבל כשהציבור הישראלי משוכנע שההתנתקות הביאה אסון על תושבי הדרום ואיום ביטחוני על ישראל, ראוי לשאול את השאלות הבאות: אם ההתנתקות הייתה מתבצעת כמהלך מדיני מתואם עם הרשות הפלסטינית, האם חמאס הייתה מנכסת לעצמה את "סילוק האויב הציוני מעזה?" האם ניתן היה בכלל להמשיך ולהחזיק את יישובי גוש קטיף, כפר דרום וצפון הרצועה, ולהגן על התושבים? האם ירי הרקטות מהרצועה אינו פועל יוצא של הסגר על עזה, ונובע מניסיון של חמאס ללחוץ על ישראל שתסיר את הסגר?

השאלות הללו ייוותרו היפותטיות, אבל כאשר מציינים עשור להתנתקות, ראוי שיישאלו. כמה ימים לפני שצה"ל הסיג את כוחותיו מהרצועה, נסעתי ליישוב נצרים במרכז עזה עם איהאב אל אשכר, פעיל פת"ח לשעבר ומי שהיה המפקד העליון של האינתיפאדה הראשונה בעזה. "עכשיו, כשאתם יוצאים מעזה, יש שתי אפשרויות", הוא אמר לי. "אם תעשו את זה בשכל, עזה תפרח ותהיה כגן עדן. אנשים יעבדו ויחשבו רק על המחר. אם תצאו, תכלאו ותזרקו את המפתח, עזה תיהפך לג'ונגל אחד גדול, ואתם תסבלו".

More from Shlomi Eldar

Recommended Articles