בלי מדיניות חוץ, משרד חוץ הישראלי מתפורר

מזכיר המדינה לשעבר' הנרי קיסינג'ר' אמר פעם שלישראל אין מדיניות חוץ, אלא רק מדיניות פנים, ונדמה שדבריו מעולם לא היו מדויקים יותר. כי אין דבר ולו חצי דבר בין הגדרה כלשהי של דיפלומטיה לבין מה שקורה היום במדיניות החוץ של ישראל או בשירות החוץ הישראלי. ראש הממשלה נתניהו הפך גם את המדיניות עצמה וגם את שירות החוץ לכלים יח"צניים בשירותה של האידאולוגיה הימנית. תפקידיו המסורתים של משרד החוץ, שאמור לבנות גשרים של אינטרסים משותפים עם הקהילה הבינלאומית, או לקדם תהליך שלום בר-קיימא במזרח התיכון, התפוגגו לחלוטין עם הקמתה של הממשלה הימנית ביותר שידעה ישראל. הדבר ניכר היטב במינויים שעשה נתניהו בתחום מדיניות החוץ.

הוא לא מינה שר חוץ, אף שיכול היה למנות את אחד מחברי הליכוד הפרגמטיים יחסית, כמו גלעד ארדן או צחי הנגבי. במקום זה, הוא השאיר את תיק החוץ בידיו ובחר למנות את ציפי חוטובלי לסגניתו. סגנית שר החוץ הטרייה הודתה בפה מלא ובגאווה כי היא תומכת בסיפוחם של רוב שטחי הגדה המערבית, וכבר ביומה הראשון בתפקיד, הכריזה בפני כלל עובדי המשרד שלישראל יש זכות אבות על כל אדמת ישראל "מהים [התיכון] ועד הירדן".

כמנכ"ל המשרד, החליף נתניהו את הדיפלומט המנוסה ניסים בן שטרית באחד מאנשי שלומו, יועצו לשעבר דורי גולד, מי שהיה במשך שנים "עושה דברו". אבל ההחלטה המשמעותית ביותר בסבב המינויים בתחומי מדיניות החוץ היא כנראה אי-מינויו של שגריר ישראל החדש בוושינגטון. השגריר הנוכחי, רון דרמר, נתפס בעיני ממשל אובמה כבן בריתם של הרפובליקאים בקונגרס; בוושינגטון טוענים כי ביחד עם יושב ראש בית הנבחרים, ג'ון ביינר, דרמר יזם את הזמנתו של נתניהו לנאום בפני שני בתי הנבחרים נגד מדיניות אובמה בנושא הגרעין האיראני, ב-3 במארס השנה. ראש הממשלה לא שעה לעצותיו של רבים מידידיו היהודים באמריקה להחליף את דרמר במועמד שיהיה מקובל יותר [על הממשל]. משימתה העיקרית של הטרויקה החדשה במשרד החוץ - חוטובלי, גולד ודרמר - תהיה להסביר את מדיניותה החשובה ביותר של הממשלה בנושא הפלסטיני: הרחבה והמשך בנייה בהתנחלויות.

דיפלומט בכיר בשירות החוץ הישראלי שוחח עם אל-מוניטור בעילום שם, והודה ששורר במשרד מורל נמוך שלא היה כדוגמתו: "אנחנו מרגישים ששירות החוץ לא נותר רק מיותם בממשלה הזאת, אלא רוקן לגמרי מתוכנו ומהשפעתו בנושאי מפתח מהותיים - בדיוק אותם נושאים שמשרד החוץ אמור להפוך לנכסים החשובים ביותר של ישראל". הוא המשיך ותיאר כיצד משרד ראש הממשלה משתלט על יחסי ישראל-ארצות הברית ועל הקשרים עם הממשל בוושינגטון - לא רק עם הבית הלבן, אלא גם עם מחלקת המדינה והקונגרס, וכן עם דעת הקהל האמריקאית ואפילו עם השדולה היהודית החשובה כל כך. נוסף על כך, גם הקשרים הכלכליים עם האיחוד האירופי - שותפתה המסחרית הגדולה של ישראל - ספגו פגיעה קשה בשל מדיניות ההתנחלויות של הממשלה. חילופי המסרים האחרונים בין סגנית שר החוץ החדשה לשגרירי מדינות אירופה בישראל רק מחריפים את המצב.

שגרירויות ישראל בקהיר ובעמאן נתונות במצור של עוינות עקב המבוי הסתום בסוגיית המדינה הפלסטינית. יותר מזה, הדיפלומט הבכיר התלונן שהמשרד נטול-השר "נשדד" כעת בידי שרים נוספים, לאחר שנתניהו מסר להם חלקים מסמכויותיו של משרד החוץ – בין השאר, לשר סילבן שלום (נושא הדיאלוג עם ארצות הברית והמשא ומתן עם הפלסטינים) ולגלעד ארדן (הנושא האיראני, איומים אסטרטגיים ושר ההסברה).

זו אכן תקופה קשה עבור מדיניות החוץ של ישראל ועבור שירות החוץ שלה. משרד החוץ סבל תמיד מתסביך נחיתות מול הממסד הביטחוני, ועם זאת גילם תפקיד חשוב בחיבור שבין צדדיה היפים של ישראל לבין הקהילה הבינלאומית: הסכמי סחר, שיתופי פעולה תרבותיים, הסכמי מחקר ופיתוח, חילופי נוער וסטודנטים, סיוע למדינות מתפתחות וקשרים עם קהילות יהודיות – משרד החוץ תמך והוביל את הנושאים האלה. אלא שהקשרים והנכסים הללו היו אפשריים רק כשישראל גיבתה אותם בתהליך מדיני אמין, וכשהיה בכוחה להציג לעולם דמוקרטיה חיה ונושמת.

כיום המצג שונה בתכלית. התפוררותו האטית של משרד החוץ איננה רק תוצר של המינויים שעשה נתניהו, כי אם בעיקר של המדיניות שלו. תהליך שלום אמיתי הוא האינטרס החיוני והתפקיד העיקרי של משרד החוץ. למעשה, הוא אמור להיקרא "משרד השלום", אם נביא בחשבון שמשימתו העיקרית של משרד הביטחון היא להתכונן למלחמה. מבחינה היסטורית, משרד החוץ הישראלי גילם תמיד תפקיד ראשי ביוזמות השלום של ישראל. תפקיד זה בא לידי ביטוי חשוב בשני מקרים דומים: מול מצרים, בימי כהונתו של משה דיין בשלהי שנות השבעים, ומול הפלסטינים בימי כהונתו של שמעון פרס באמצע שנות התשעים.

ללא תהליך שלום כלשהו, כשעמדתה הפומבית של הממשלה היא בעד הרחבת התנחלויות, וכשכל העמדות הדיפלומטיות הבכירות נמצאות בידיהם של פוליטיקאים מהימין הקיצוני, נראה שישראל מאבדת את מעמדה המכובד בתוך משפחת העמים. היא תהיה בקרוב מבודדת מתמיד, וללא שיחות שלום, תיתקל יותר ויותר באיומי חרמות ובבידוד בתוך הארגונים הבינלאומיים. נתניהו, חוטובלי וגולד יכולים לנסות להסביר את עמדת הממשלה השכם והערב, אך מאמציהם נידונו מראש לכישלון, שכן עמדותיהם מרוחקות מרחק שנות אור מהקונצנזוס ששורר היום בקהילה הבינלאומית. כבר לא מדובר בקווי 67' - מדובר בערכי היסוד של עולם מערבי ופוסט קולוניאליסטי, שדבק בדמוקרטיה ובזכויות אדם, ועל כן דוחה מראש את הכיבוש.

בכוחו של נתניהו לעצור את ההידרדרות המסוכנת הזו במקומה של ישראל בתוך משפחת העמים, אם רק יקים ביחד עם המחנה הציוני ממשלת אחדות אמיתית - כזו המבוססת על מדיניות חדשה של שלום - ואם ימנה את יושב ראש המחנה הציוני, יצחק הרצוג, לשר החוץ. לעת עתה, נדמה שזה כלל לא נמצא בסדר היום של ראש הממשלה.