הקרב על הגז והפריימריז בעבודה

יו"ר האופוזיציה ח"כ יצחק הרצוג פועל בימים האחרונים למצב את עצמו כראש החץ בהתנגדות לפשרת הגז בין המדינה לחברות הגז, שאושרה ביום חמישי [25 ביוני] על ידי הקבינט המדיני ביטחוני.

בשנים 2012-2009 התגלו מול חופי ישראל כמה וכמה מאגרי ענק של גז טבעי. מאז מתקשה המדינה לקבוע מדיניות מאוזנת באשר לחלוקת הגז והרווחים ממנו, כאשר על כף המאזניים מונחים טובת הציבור והמאבק לצדק חברתי מצד אחד, חברות הגז העשירות שהשקיעו במאגרים הללו כסף רב מצד שני.

הרצוג, שמאז הושבעה ממשלת נתניהו הרביעית אינו מצליח לרכז סביבו את האופוזיציה הענקית (59 חברים), מתמודד בימים אלה עם מתחים פנימיים בתוך מפלגתו, ועם האפשרות שבשנה הקרובה יכפו עליו פריימריז על ראשות המפלגה. נושפים בעורפו ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, שאישר כי הוא שוקל בחיוב התמודדות, והיו"ר לשעבר ח"כ שלי יחימוביץ', שמוזכרת גם היא כמועמדת אפשרית.

יחימוביץ' היא זו שבמידה רבה הצליחה להפוך את העבודה למפלגה בעלת סדר יום חברתי סוציאליסטי מובהק, ואת השינוי הזה ניתן לראות גם בכיוונים אליהם צועדת מפלגת העבודה בכנסת הנוכחית, המאלצים את הרצוג ליישר קו. הקרב על הגז הוא דוגמה מובהקת לכך.

אף שיחימוביץ' היא הדמות המזוהה ביותר בעבודה עם המאבק בטייקוני הגז, החל הרצוג לאמץ את הגישה שלה בנושא. מבחינתו יש בכך סיכון מסוים, מכיוון שבבחירות האחרונות הוא השיג 24 מנדטים שהגיעו מציבורים שונים. חלקם הגיעו מתומכי קדימה והתנועה לשעבר, ומנדטים אחדים הגיעו מיאיר לפיד –ציבור אשר חלק ניכר ממנו אינו מזוהה עם תפיסת עולם כלכלית חברתית שמאלנית מובהקת נוסח יחימוביץ', ואפילו סולד ממנה. הרצוג הצליח לשכנע את האלקטורט הזה לבחור בו כמנהיג השמאל מתוך כמיהה להחליף את נתניהו ולהוביל שינוי בתחום המדיני.

אלא שמאז השבעת הממשלה וכניסתו הרשמית לתפקיד יו"ר האופוזיציה, מתקשה הרצוג לנעוץ שיניים במאבק עקרוני מסוים ולהפוך לאיש שיוביל אותו ציבורית. בזירה המדינית נוגסים בו מצד אחד לפיד – שיוצא למסעות מדיניים ומשווק את היוזמה האזורית להסכם עם הפלסטינים; ומצד שני שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן –  שתוקף את רפיון הממשלה מול חמאס. אפילו מספר 2 במחנה הציוני, ציפי לבני, מצליחה פה ושם לייצר כותרות בזירה המדינית. בתוך מפלגתו אף יש קולות הקוראים להרצוג להתמרכז מבחינה מדינית, כדי לא להיות תואם מרצ.

וכך, לאחר פרסום דו"ח ועדת החקירה של האו"ם השבוע [22 ביוני] על מבצע "צוק איתן", נמנע הרצוג מלתקוף את הממשלה, גם כדי לא להראות שמאלני מדי. זאת ועוד: ביום שלישי הופץ בסיעת המחנה הציוני דף מסרים לקראת המשט לעזה שעיקרו התנגדות למשט לעזה או לכל אקט של תמיכה בו. הרצוג גם היה הראשון לגנות את השחקן עודד קוטלר המזוהה עם השמאל, אשר כינה את מצביעי הליכוד בהמות.

הרצוג לומד כעת בדרך הקשה, שישנה אמנם אופוזיציה עצומה המונה 59 חברים, אך עוצמתה אינה באה לידי ביטוי מכיוון שהקיטובים בה גדולים: כך לדוגמה הקיטוב בין הערבים לליברמן ואפילו ליש עתיד. מעבר לכך, המחנה הציוני גם מתמודדת עם ויכוחים באשר לרצונם של רבים במפלגה לנער מעליה את התדמית השמאלנית שלא לומר פוסט ציונית שלה.

על הרקע הזה הרצוג נאחז בסוגיית הגז, אלא שלא בטוח שהיא הולמת את מידותיו או משרתת את סדר היום האישי שלו ואת הצורך שלו לבדל את עצמו מול יחימוביץ', גם בתוך המפלגה וגם אחר כך במבחן הציבור בבחירות כלליות – אם ייבחר שוב.

בניגוד ליחימוביץ', הרצוג מעולם לא ראה את הסוגיות הכלכליות-חברתיות בצבעים של שחור ולבן, ולא הוביל מאבקים נגד הטייקונים כהשקפת עולם. חלק ניכר מהמילייה העסקי תמך בו בבחירות האחרונות. אגב, יחימוביץ' בשיאה השיגה 15 מנדטים בלבד בבחירות 2013, והכתה על חטא על שדחקה את הנושא המדיני לתחתית קמפיין הבחירות שלה.

אבל דומה שהרצוג כבר קיבל את ההחלטה לעמוד בחזית המאבק על הגז ולא להשאיר את הזירה הזו ליחימוביץ'. ביום חמישי בבוקר הוא פרסם בדף הפייסבוק שלו פוסט בו תבע להביא את מתווה הגז להצבעה בכנסת.

תביעתו של הרצוג ראויה, בעיקר כשברקע מתפרסמים דיווחים ורמיזות על מעורבויות זרות, לכאורה, במוטיבציה של נתניהו להביא את סאגת הגז והפשרה לקו סיום.

למרות זאת, לא בטוח שהרצוג צריך להתחפש ליחימוביץ' בעניין הזה. היא פועלת מצוין גם בימים אלה. כדאי להרצוג להשאיר ליחימוביץ' ולדמויות נוספות בעבודה את הקרב על הגז, ולבנות את עצמו כחלופה מדינית ביטחונית לנתניהו – בדיוק מה שלפיד מנסה לעשות עכשיו.

הקרב על הגז אינו חד ממדי. בפשרה המסתמנת יש אלמנטים חשובים כמו היכולת של הציבור הישראלי ליהנות, סוף סוף, אחרי עיכובים רבים, ממאגרי הגז העצומים. אלה יפותחו ויזרימו גז טבעי למשק, הדבר יביא להפחתת מחירי החשמל ולהורדה משמעותית בתשומות הייצור של מפעלי תעשייה. מרגע שהגז יתחיל לזרום, המסים שחברות הגז מחויבות לשלם יוזרמו לקופת המדינה בהתאם למסקנות ועדת ששינסקי – כך שהציבור ירוויח. פשרה חייבת להתקבל בנושא הזה ומוטב מוקדם ככל האפשר, כי בלעדיה אנו צפויים למאבקים משפטיים ארוכים ולסכנה שהגז יישאר טמון באדמה, מכיוון שהחברות יותשו מהמאבק.

יחימוביץ' סבורה כי אלה הם איומי סרק ושאפשר להשיג יותר מהטייקונים לטובת הציבור. אבל הניסיון לבטל את חשיבות השיקולים המדיניים-ביטחוניים באישור הפשרה הוא מוגזם, ויש לתת עליהם את הדעת. האם העובדה שישראל תספק לירדן גז לא תסייע, למשל, לחיזוק היחסים בין שתי המדינות?

לכן, מבחינה בניית מפלגת העבודה כאלטרנטיבה, לא בטוח שבמקרה הזה הרצוג בחר את המאבק הנכון עבורו. זו תהיה טעות מבחינתו להתחפש ליחימוביץ'.