הצעירים הפלסטינים מיואשים מהכיבוש - ומתכוננים להתקוממות

ירושלים עומדת בלבו של המאבק הלאומי הפלסטיני, בשל חשיבותה ההיסטורית והדתית לאיסלאם. מזרח ירושלים הוא גם השטח היחיד שנכבש ב-1967 וסופח לישראל פרט לרמת הגולן. הפלסטינים טענו לא אחת, שישראל מנסה לייהד את הר הבית ("אל-חרם א-שריף" בערבית); החשש אינו מבוסס, אבל נפוץ מאוד. לפיכך, לא קשה לנחש שאם תפרוץ התקוממות עממית (אינתיפאדה) בגדה המערבית, הסוגיה המרכזית תהיה ירושלים, וליתר דיוק מסגד אל-אקצא שעלול להפוך לשדה הקרב העיקרי.

חבורה של סטודנטים מאוניברסיטת אל-קודס שוחחה עם אל-מוניטור בביתו של חבר פופולרי בפתח. איסהאן, איה, מונה, דאוד, אחמד, תייחיר, מוניר ומוחמד, הסכימו להזדהות בכתבה בשם הפרטי בלבד, מחשש לביקורת שיספגו על עמדותיהם המתונות יחסית. הם דיברו על יחסם למצב העניינים הנוכחי בין ישראל לרשות, על האפשרות שתפרוץ אינתיפאדה נוספת ועל מקומה של ירושלים בלבבותיהם ובנפשם. בין חברי הקבוצה, המתונים יחסית והמזוהים עם הפתח, שרר קונצנזוס ברור לגבי הנושאים האלה.

שלוש הצעירות וחמשת הצעירים - כולם פלסטינים המתגוררים בפאתי ירושלים - הדגישו את הסבל הפסיכולוגי שנגרם להם מהכיבוש הישראלי. כולם נראו עייפים מהכיבוש, יותר מאשר זועמים, אבל סירבו להרים ידיים. הם תיארו בפניי שוב ושוב את ההשפלה היומיומית שהם חווים מצד חיילי צה"ל, אם בכבישים ואם במחסומים. ההשפלה שממנה סובלים הצעירים הללו שולטת במחשבותיהם ומעצבת את נקודת השקפתם הפוליטית.

במקביל, רובם מתחו ביקורת קשה מאוד על הרשות הפלסטינית. הם האשימו את ההנהגה בחוסר יעילות משווע ובשחיתות. הם הודו שהם צמאים להנהגה צעירה ומיליטנטית יותר, אבל פרט למרואן ברגותי, אינם רואים באופק מישהו מתאים. כתוצאה מכך, ובאופן מפתיע - שהרי הם מזהים את עצמם כתומכי פתח - יש אצלם הערכה מסוימת לחמאס ("לפחות הם נלחמים"). אבל הצעירים הללו חילוניים, ובוודאי לא יצטרפו לשורות חמאס.

בסך הכל, נדמה שהם דוגלים בגישה פרגמטית לאתגרים שמציבים בפניהם החיים. יותר מכל, מעניינים אותם הלימודים ואפשרויות התעסוקה שצפויות להם. בתוך המערבולת המקומית והאזורית שמקיפה אותם, הם מחפשים נורמליות. כמובן שאין בלבם אהבה לישראל, אבל הם מוכנים לאמץ גישה של "חיה ותן לחיות", ובתנאי שהכיבוש יסתיים על בסיס החזרה לקווי 67' ומזרח ירושלים כבירת פלסטין. אם ייכשלו הדיפלומטיה והפוליטיקה, הם עמדו על כך שאינתיפאדה נוספת היא אפשרות ממשית.

כשנסבה השיחה סביב נושא ירושלים, התפרצו הרגשות: "אל-קודס היא לבה הפועם של פלסטין; היא מקודשת לנו, והישראלים גזלו מאיתנו את אחד האתרים הקדושים לאיסלאם. אם לא תהיה ברירה, נכבוש אותה בכוח", קראה אחת הצעירות, שעל פי לבושה נראתה בחורה חילונית ומודרנית לגמרי. לדבריהם של הנוכחים, למרות היותם חילוניים, למזרח ירושלים יש בעיניהם חשיבות רבה בכך שהיא מסמלת את שאיפותיהם הלאומיות.

כל השמונה התלוננו מרות על כך שכדי לבקר במסגד אל-אקצא או את חבריהם ובני משפחתם במזרח ירושלים, הם צריכים להתחנן לאישור מהצבא, ולחוות שוב השפלה במחסומים של משמר הגבול הישראלי.

מבחינה פוליטית, כולם גורסים שבירת פלסטין חייבת להיות מזרח ירושלים, ושמסגד אל-אקצא ואל-חרם א-שריף חייבים לעבור לריבונות פלסטינית. מונה אמרה שקשה יהיה לוותר לישראל על מערב ירושלים, אבל הם מוכנים לעשות את הפשרה הנחוצה. ניכר היה מהשיחה עמם כי פרט לסיום הכיבוש, סוגיית ירושלים היא הסוגיה העיקרית שמעוררת אצלם רגשות עזים.

השמונה טענו שהנהגת הפתח אינה מעודדת אותם לבחור באלימות או באינתיפאדה, אבל רבים מהסטודנטים באוניברסיטה שלהם ובמוסדות אקדמיים אחרים מתכוננים להתקוממות, אפילו מזוינת. מבחינתם, הייאוש מהמצב הפוליטי, תלאות הכיבוש היומיומיות והאכזבה מהנהגת הרשות הפלסטינית יגיעו לנקודת רתיחה במוקדם או במאוחר, ובסופו של דבר לא תהיה לסטודנטים ברירה. לדברי הסטודנט הדומיננטי ביותר שישב בחדר - מנהיג פתח צעיר מאוניברסיטת אל-קודס - בשלב מסוים נצטרך להתמודד עם "אינתיפאדת אל-אקצא" נוספת.

ואכן, אינתיפאדה סביב סוגיית ירושלים היא אפשרות סבירה ביותר, אם נשכיל להבין שאפילו בקרב צעירים מתונים הרוח נושבת בכיוון זה. להתקוממות שכזו יהיו השלכות חמורות. אלימות שמקורה בנוער הפלסטיני, בכוחות הפתח ובמשטרה הפלסטינית שפועלת בירושלים עלולה להצית לחימה עזה מול כוחות צה"ל, באחד האזורים הרגישים ביותר בעולם. פרץ אלימות כזה יסב את תשומת לבו של העולם הערבי והמוסלמי כולו בחזרה אל מצוקת העם הפלסטיני - ולזה בדיוק משווע הנוער הפלסטיני. אלימות תאתגר את חמאס, ואפילו את חיזבאללה, להצטרף למאבק, וזה כבר עלול להידרדר למלחמת דת.

את תרחיש יום הדין הזה ימנע רק תהליך שלום בר-קיימא, כזה שמביא לתוצאות מוחשיות במסגרת זמן סבירה. תהליך השלום חייב יהיה לענות על שתי סוגיות מפתח שמטרידות את הישראלים ואת הפלסטינים גם יחד: גבולות וביטחון - חופש לפלסטינים וביטחון לישראל על פי המתווים מלאי החזון שהציעו הנשיאים ביל קלינטון וברק אובמה. הכרעה פוליטית שכזו חייבת לכלול גם חלוקה הוגנת של ירושלים לשתי בירות - כחלק מפתרון שתי המדינות לשני עמים. כפי שניתן להבין מדבריהם של שמונה הצעירים הפלסטינים, כל ניסיון לטמון את הראש בחול בנושא זה עלול להוביל לפיצוץ.

אולם בהתחשב בהרכבה של הממשלה החדשה בישראל, נדמה שהסיכויים לתהליך שלום קלושים עד אפסיים. ממשלת נתניהו הרביעית היא הממשלה הימנית הקיצונית ביותר שידעה ישראל אי פעם. השרים בעמדות המפתח, שבהם שר החינוך המיועד נפתלי בנט ושרת המשפטים המיועדת איילת שקד, שניהם מהבית היהודי, נוטים לטובת סיפוחה של הגדה המערבית, רובה ככולה. הם תומכים בחקיקה גזענית ואנטי-ערבית, רוצים לראות את ישראל יהודית יותר ופחות דמוקרטית באופייה, ומבקשים להחליש את בית המשפט העליון.

רק ממשלת אחדות, שתתבסס על שוויון מלא בין הליכוד למחנה הציוני, תוכל להתמודד בהצלחה עם המצב הקשה והמאתגר הזה.

אשר לנשיא אבו מאזן, השותפות המאולצת שלו עם החמאס הופכת את ההתקדמות במשא ומתן לבלתי-אפשרית. לכן הגיע הזמן לפרק את ממשלת האחדות הפלסטינית ובה בעת גם ליצור ממשלת אחדות ישראלית פרגמטית, למען שלום ירושלים.